★★★★★

אויב הציבור הוא רופא אידיאליסט ולוחם צדק, שרוצה להציל את עירו מאסון, אבל מוצא עצמו בעימות נגד ראש עיר מושחתת, נגד אנשי עסקים, נגד חבריו, נגד משפחתו ובסופו של דבר נגד תושבי העיר. מדובר בעיבוד עכשווי, שעשו דן שפירא ויונתן אסתרקין (שגם ביים) למחזה "אויב העם" של איבסן. מה זה עכשווי? שפה מדוברת, סמרטפונים, אינטרנט, רשתות חברתיות ואפילו שיימינג. "אויב הציבור" היא הצגה לא רק על הקשר בין הון, שלטון ותקשורת, אלא גם על חברות וערכים שעומדים במבחן, והדילמה: מה עדיף להיות, אידיאליסט או ריאליסט. לא תמיד שניהם הולכים ביחד.

למרות העיבוד הדליל שגוזל עומק מהדמויות המורכבות של איבסן, הבימוי הלא מהודק והמשחק שאינו אחיד ברמתו, מדובר בהצגה בועטת, רעננה ומאתגרת למחשבה. לעיתים גם מרגשת. שפירא מגלם את תומס שטוקמן, רופא צעיר שיוצא נגד פרוייקט שבראשו עומד אחיו, ראש העיר. הפרוייקט, ספא מפואר, הוקם באופן רשלני במטרה לחסוך כסף, וכתוצאה מכך הוא מכיל מים מזוהמים שעלולים להביא לתחלואה המונית ולמותם של רבים.

ראש העיר מודע היטב למצב, אבל הוא מעדיף את ההכנסה הכספית הגבוהה על פני בריאות הציבור. את הפופולריות על פני החשש לאבד את משרתו. לשם כך הוא מוכן לשקר. לגנוב. להרוג את תושבי עירו. כמובן שיש לו הסברים במטרה להוכיח שהוא פועל נכון. הופסטד (דיויד בילנקה), עיתונאי וחברו של הרופא, הוא דמות מפתח בעלילה ועשוי או עלול להשפיע על מהלך הדרמה. בשלב מסוים העיתונאי תופס צד, מתקרנף ועובר לצידו של ראש העיר. הרופא הצעיר נותר בודד במערכה, הוא מאבד את הקריירה שלו וגם יחסיו עם אשתו מתערערים. חבריו עוזבים אותו והוא חייב להחליט אם הוא רוצה לבגוד במצפון שלו  או להיות נאמן לאמת, "אל תהיה צודק, תהיה חכם", אומרים לו.

במהלך ההצגה מתרחשת מהומה באולם, כאשר השחקנים יורדים מהבמה ומערבים את הקהל בעימות. בדילמה. הם שואלים את הצופים מהי עמדתם. בעד מי הם? הרופא או ראש העיר? מה שיוצר כמה קטעים משעשעים במיוחד. בהצגת הבכורה שבה נכחתי פנה השחקן שמגלם את העיתונאי  לראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, שישב באולם, וביקש ממנו להביע את עמדתו. חולדאי השיב – "אני תמיד בעד ראש העיר" – וזכה לקריאות בוז מהקהל. אני לא התאפקתי ואמרתי ממקום מושבי באולם לשחקן שמגלם את העיתונאי: "אתה יכול לעבוד ב'ישראל היום'". צחוק באולם. השחקנים בנויים להגיב להפתעות מהקהל ולאלתר. נדמה לי שאינם הולכים עד הסוף עם הסיטואציה.

דן שפירא, בתפקיד הגיבור הטראגי, אמין ומעורר הזדהות, אבל הוא חסר, משום מה, את האנרגיה הדרושה לדמות. דיויד בילנקה, בתפקיד העיתונאי, מגלם היטב דמות מורכבת שעוברת שינוי. ערן מור, שמשחק את ראש העיר, חסר את הכריזמה והעוצמה של ראש עיר. מירב פלדמן, אשתו של הרופא, עושה תפקיד טוב. היא נחושה ודעתנית, וגם אבודה ונוגעת ללב.

אהבתי את ההצגה, כי היא מציפה נושאים חשובים שנוגעים לכולנו, עוסקת בבני אדם נאיבים, שרוצים לשנות את העולם, בחולשות ובפחדים, בבחירות שאנו עושים בחיים, בהתמודדות היומיומית על אהבה והכרה, ובפער הגדול בין הרצון שלנו להיות מוסריים לבין ההשתעבדות שלנו לקפיטליזם חזירי. מדובר בהצגה רעננה ובתיאטרון חי, נושם ונוגע.

אהבתי גם את "היציאות" לקהל ואת השירים, ביניהם שירו של בוב דילן, "מישהו מעליך". גם הפוליטיקאים וגם התקשורת יוצאים לא טוב מהסיפור הזה. אבל מי שיוצאים הכי גרוע הם אנחנו, הציבור. רוב הציבור, מסתבר, סוגד למנהיגים "חזקים" ושקרנים, ורואה חולשה באנשים מוסריים וערכיים, שבסך הכל מבקשים צדק ואמת.

איבסן, שכתב את המחזה, לפני 135 שנים, התלונן על השיח הציבורי המתלהם וכתב: "אני מרגיש פגוע עד כאב בגלל הוולגאריות והאלימות בשיח הציבורי שלנו. תוך כדי התהליך להפוך אותנו לחברה דמוקרטית, הפכנו, למרבה בצער, לחברה אספסופית". איבסן התכוון לחברה הנורבגית הסולידית יחסית, שבה גדל. תארו לעצמכם שהיה חי ויוצר באיזו מדינה קטנה ומסוכסכת במזרח התיכון, שמתיימרת להיות דמוקרטיה נאורה.