הספר "ניצב כל הלילות" הינו ספרה השני של הרפר לי, מחברת יצירת המופת "אל תיגע בזמיר". "ניצב כל הלילות" מתרחש שני עשורים לאחר "אל תיגע בזמיר", כאשר ג'יין לואיז פינץ', המכונה סקאוט, חוזרת מניו-יורק לחופשה בעיירת נעוריה מייקום, אלבמה, ומגלה שערכים כגון שוויון בין שחורים לבנים, שאולי ברורים מאליהם בניו-יורק, ואולי אף היו חלק מן המורשת עליה גדלה בשנות ילדותה – כבר אינם חלק ממייקום אליה חזרה כעת.

"ניצב כל הלילות" הוא למעשה כתב היד הראשון של הרפר לי. לאחר שהמחברת שלחה את הספר להוצאת הספרים, הוא עבר שכתוב יסודי ולבסוף ראה אור כספר המוכר לנו – "אל תיגע בזמיר". רק ב-2015, כמעט 60 שנה לאחר מכן, יצאה אותה גרסה ראשונית כספר בפני עצמו, בשם "ניצב כל הלילות".

סיפור החיים של הספר גורם לו לסבול משתי גירעונות. ראשית, כיוון ש"ניצב כל הלילות" הוא כתב היד הראשון של המחברת, הוא סובל מבוסריות שמאפיינת ספרי ביכורים. הדבר ניכר למשל באבחון הפסיכולוגי הרדוד שדוד ג'ק מנסה לאבחן בעזרתו את החוויה שג'יין לואיז עוברת במייקום.

מאידך, כיוון ש"ניצב כל הלילות" הוא הספר השני של הרפר לי שיוצא, הוא לוקה ב"סינדרום התקליט השני", שמסמן מקרים בהם זמר או להקה מוציאים תקליט ראשון מאוד מוצלח, ומתקשים לשחזר זאת בתקליט השני. אלא שהתסמונת הזו היא סובייקטיבית יותר מאשר היא אובייקטיבית, היא מצביעה על הציפייה הגבוהה של המאזינים לאור ההצלחה של התקליט הראשון. באופן דומה, כיוון ש"ניצב כל הלילות" נקרא בצמוד ל"אל תיגע בזמיר", ההשוואה מבליטה את העובדה כי "ניצב כל הלילות" אינו מגיע לקרסוליו של הספר זוכה פרס הפוליצר "אל תיגע בזמיר".

הדפיציט הזה ניכר למשל בוויכוח של ג'יין לואיז ואביה אטיקוס בסוף הספר. הוויכוח מתנהל אמנם תחת הזעזוע הכללי של סקאוט מהגזענות במייקום, אך הוא נעדר את ההד של הדיון המשפטי ב"אל תיגע בזמיר", במשפט בו אטיקוס הלבן מגן על גבר שחור. הדברים מתבלטים על רקע העובדה שגם ב"ניצב כל הלילות" יש משפט פלילי של גבר שחור מול גבר לבן, אולם המשפט הזה לא מקבל ביטוי בספר.

כמו "אל תיגע בזמיר", גם "ניצב כל הלילות" מעלה שאלות מעניינות על שינוי חברתי ועל המשפט. סקאוט מגלמת את הקושי של "הדור הצעיר" שנולד "עיוור צבעים" – שבשבילו שוויון בין שחורים ולבנים זה דבר מובן מאליו – להפנים את העובדה ששינויים חברתיים, ובפרט אצל אנשים מבוגרים יותר, לוקחים זמן. במהלך הספר היא גם מבינה שהעיוורון הזה עלול להוביל לשאננות, אם לא נעמיד שומר, ניצב כל הלילות, שישגיח על כך שההישגים החברתיים שהשגנו יישמרו, שלא נקבל אותם כמובנים מאליהם.

הלהט של סקאוט לשוויון בין שחורים ללבנים מבליט גם ניואנס אחר, שלעתים נשכח בישראל. ברקע של הספר עומד פסק הדין בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה, בו בית המשפט העליון של ארה"ב דחה את דוקטרינת "נפרד אבל שווה", וביטל את ההפרדה הגזעית במועצת החינוך. ועל אף שסקאוט דוגלת בשוויון מוחלט בין שחורים ללבנים, בוויכוח שהיא מנהלת עם אביה היא כועסת מאוד על בית המשפט. "הדבר היחיד שמפריד בינינו לבין מהומת אלוהים", אומרת ג'יין לואיז, "הוא החוקה, ובית המשפט פשוט בא ובמחי יד ביטל תיקון שלם" (התיקון המצהיר על הפרדה בין הממשל הפדרלי לסמכויותיהן של המדינות).

פסק הדין בראון נתפש בתודעה כאחד מפסקי הדין המעצבים של ארה"ב ושל זכויות האדם בכלל (למרות שאכיפתו ויישומו נתקלו בקשיים עצומים לאורך זמן רב). אולם "ניצב כל הלילות" מדגיש כי יש סכנה גדולה בכך שבית המשפט נוטל את מושכות השינוי החברתי.

לפעמים נדמה כי בוויכוח המתגלגל על מקומו של בית המשפט העליון בישראל יש שני צדדים, "בני האור ובני החושך", ולכל אדם שבעד זכויות האדם אין ברירה אלא להיות בצד של "בני האור". הספר "ניצב כל הלילות" מעמיד בסוף המשוואה הזו סימן שאלה, ומראה כי ניתן להיות פרו-זכויות אדם ועדיין לבקש מבית המשפט – לצד תפקידו להיות שומר החברה – שלא ישבור את הכלים, שיעצור מעט את שעטת הסוסים.

הרפר לי • ניצב כל הלילות • מאנגלית: מיכל אלפון • הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, עם עובד • 2016 • 277 עמ'