כן, פורגי ובס – האופרה בה"א הידיעה, שהמוזיקה שלה ולהיטיה הידועים חודרים לך מתחת לעור, מגיעה לארץ בביצוע מופתי של התאטרון של הארלם בהרכב מלא. מה במוזיקה ה"עממית" של גרשווין הופך את האופרה לכל כך מסעירה? השילוב בין מוזיקה "יהודית" עממית, ג'אז ומוזיקה אפריקאית, – ובעיקר עצם הסיפור הטראגי. כדי כך שגם אם בתחילה זכתה לכישלון חרוץ בשל האומץ של גרשווין לעסוק בדרמות מחיי השחורים  – הרי שבהמשך אחרי מותו של גרשווין בטרם עת (בהיותו בן 39), בשנות החמישים, זכתה האופרה להצלחה גורפת. ענקי הג'אז לואי ארמסטרונג, אלה פיצג'רלד ומיילס דייויס ביצעו את האופרה. ב-1959 הפכה לסרט בבימויו של אוטו פרמינגר כאשר סידני פואטיה מככב בסרט בתפקיד פורגי ולצדו דורותי דאנדרידג' בתפקיד בס.

כפי שהגדיר גרשווין עצמו את היצירה – "האופרה היא על אנשים אמתיים ששרים שירי עם וספיריטואלז שחוברו במיוחד, בהם משולבים הדרמה, ההומור, הדעות הקדומות, הגישה הדתית והריקודים האותנטיים שמובאים לראשונה אל בימת האופרה".

גרשווין היה מעורב אישית לא רק בפרטי התזמור וההפקה אלא גם בליהוק שהיה בלתי שגרתי. את סיפור העלילה כתבו דה בויז הייווארד ואחיו של גרשווין, איירה. כדי להזדהות עם העלילה בילו היווארד והאחים גרשווין בקיץ של 1934 באי קטן ליד חופי דרום קרוליינה כדי לחוש את הקצב של המקום ולהכיר את אנשיו והמוזיקה שלהם.

מה מבדיל את פורגי ובס מטרגדיות אחרות? אולי המציאות שגם כיום אפילו אחרי תקופת אובאמה, נרצחים אפרו-אמריקאיים על ידי המשטרה. כשאתה נוסע ברכבת התחתית של ניו יורק מברוקלין למנהטן לאורך שורת רחובות שרופים אתה עדיין שומע את זעקות המרד של שנות השישים "Burn Baby Burn". אבל כל אלו לא מצמררים כמו סיפורם האישי של פורגי הנכה המאוהב בבס היפהפייה שמכורה לקראון – מוכר הסמים המושחת שלה. אי אפשר שלא להזדהות עם מר גורלו של פורגי שרוצח לבסוף באומץ את קראון אך אינו מרהיב עוז להתבונן בגופתו בשל האמונה הקדומה שפצעיו יתחילו לדמם ברגע שפורגי יתבונן בו. הלב נצבט כאשר הוא יוצא לנדוד ברחובות אחר אהובתו שנמלטה עם סוחר סמים אחר.

 מה שהופך את האופרה לחד פעמית ביכולת ההבעה רבת העצמה שלה הוא השילוב בין מוזיקה לירית נוקבת פי תהום, מקצבי ג'אז "קלילים", תיאור הסערה בים בכפר הדייגים, –  ובעיקר שירי עם דוגמת שיר הערש שפותח את האופרה כשקלרה מנסה להרדים את תינוקה עם השיר הידוע – Summertime. הרכות הקטיפתית והגוון הכהה של קולות הזמרים האפרו-אמריקאיים וכישרון המחול והקצב שלהם הופכים  את תאטרון האופרה של הארלם לסיפור הצלחה מסחרר. ההתעקשות של גרשווין עצמו על כך שהאופרה תושר רק על ידי אפרו-אמריקאיים – יצרה תקדים היסטורי באמריקה הגזענית. דומה שהתאטרון של הארלם הוא המבצע האולטימטיבי ליצירה. הוא יוסד ב-1981 ומאז הופיע עם האופרה ברחבי ארה"ב ואירופה.

ללא ספק צפויה לקהל חוויה חד פעמית, שכן כל אחד מחברי המקהלה והסולנים הוא גם רקדן ושחקן – כלומר הם חשים את המוזיקה בכל רמ"ח אבריהם. וכל זה בליווי חי של התזמורת של בית האופרה.

לא ללכת – לרוץ