בתקופה האחרונה אני מוטרד מאוד מהפער שבין היהדות, כפי שאני מכיר אותה – כהגות שכלל לא ניתן לאמוד את אופקיה – לבין היהדות כפי שהיא מתווכת לציבור הרחב דרך התקשורת והמערכת הפוליטית. נדהמתי כששמעתי לא מזמן אדם שאני מאוד מעריך, שלא ניתן לחשוד בו בצרות מוחין, מדבר על הדת בשטחיות שמאפיינת את השיח הציבורי, עד כי התקשיתי להאמין שמדובר באדם שאני מכיר.

זה נכון שאין אפוטרופוס לרדידוּת, וגם אינטלקטואלים אינם חסינים מפני נהירה אחר מידע מתווך-פוליטיקה; ועדיין, אם כך חושבת האליטה האינטלקטואלית, הרי שעל התורה לחגור שק ולהתאונן לפני ריבונו של עולם על בניו שעשאוה ככינור שמנגנים בו לצים.

בנסיבות כאלו, ספרו החדש של ישי מבורך, "תיאולוגיה של חסֶר – על אמונה שלאחר התוהו" – הוא חגיגה של ממש (גילוי נאות: מבורך הוא קרוב משפחה שלי). מבורך, שהקדיש חלק נכבד מחייו להוצאתם לאור של כתבי רבו, הרב שג"ר (הרב שמעון גרשון רוזנברג), יוצא לראשונה מתחת לאדרתו של מורו, ומעמיד הגות עצמאית, מעניינת ומאתגרת מחשבתית, שמציגה את היהדות באור חדש, ובו בזמן דוברת את השפה האקדמית של העלית האינטלקטואלית, כמעט ברמה של "שפת אם".

ולא פחות חשוב, מבורך עושה זאת ללא מורא וללא משוא פנים. הוא אינו חושש להתעמת עם החילונים, שניסו למגר את הדת כאילו הייתה "גידול שפיר", אך נחלו בכך כישלון, או לסנוט ביהודים מודרניים שמשווקים את הדת כתורת ניו-אייג', תוך שהוא מכנה כ"חוויה נוצרית" תפילות קרליבך ומניינים ניאו-חסידיים נוסח "בית אביחי" ופסטיבל הפיוט. הגם שהוא יוצא נגד תפישות לאומניות, ואף תומך בשיח עם החמאס, מבורך מתנגד ליהדות הליברלית שמבקשת לנטרל את האלימות והפרוורסיה המצויות בלב הדת, אשר מציגה את הדת כ"מערך של עצות לחיים טובים ומסודרים או לחילופין כיצירת אמנות אסתטית ומרשימה". בספר משלי נאמר "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ". אז אמנם מבורך אינו אביהם של ישראל, אך נדמה כי הוא אוהב את כל שבטי עם ישראל במידה שווה (אולי למעט החרדים, שמקומם נפקד מהספר).

*

"תיאולוגיה של חסר" מחולק לשלושה חלקים המורכבים משני פרקים כל אחד. בחלק הראשון, "אלפים נפולים" – שבו עדיין ניכרים בכתיבתו עקבות הרב שג"ר – מבורך מבקש לבנות את התאוריה שלו על היהדות כתאולוגיה שמאפשרת את האמונה בעידן הפוסט-חילוני, בעידן הפוסט-טראומתי של השואה. זו תאולוגיה שמכירה בכך שהיהדות עדיין חיה וקיימת, שהיא עדיין קיימת כשארית, היא "מה שנשאר"; היא צנועה, היא מוטבעת באדם, ולכן לא ניתן לאבד אותה. הקיום של האמונה אינו נושא שום משמעות ומכאן התוקף שלה: התוקף שלה הוא טוטלי בשל החיפוש התמידי אחר המשמעות, חיפוש שלעולם לא ישיג את מטרתו.

את "אל הפרוורטי", חלקו השלישי של הספר – לחלק השני אגיע תכף – שבו מבורך מתאר את היהדות ואהבת האישה כפרוורסיה, אני מוצא כמין נספח רעיוני, ולתחושתי הוא חצי אפוי: להשוואה בין אהבת האל לאהבת האישה יש אמנם שורשים ביהדות, אך היא מאולצת ולא הכרחית בהקשר שבו מבורך מדבר, ויש שיאמרו אף "מסוכנת" מבחינה פמיניסטית, בהשלכותיה המהותניות, העושות מיתולוגיזציה, להבדלים בין נשים וגברים. נוסף על כך, מבורך "מצרף" לפרק פרשנות פוליטית עכשווית שהגם שהיא איננה תלושה לחלוטין מההקשר, היא אינה נטועה די בספר. בהקשר זה, גם שזירת הפרקים זה בזה – לבד מתעלול סמנטי לפיו המשפט האחרון בפרק הוא שם הפרק הבא אחריו – הייתה יכולה להיעשות באופן מהודק יותר.

החלק השני, "פי שניים", הוא בעיני המעניין ביותר. בחלק הזה מבורך מרחיב על רעיון "התוקף", אותו מצב קיומי שמפריע את האדם היהודי מן "הטבעי ההגמוני" האנונימי אל הפרטיקולריזם של היות בעל שם פרטי – שֵם ישראל. אותו "תוקף" דורש מהיהודי להסב את מבטו ללא הרף בחיפוש אחר משמעות בשל היעדר המשמעות שבהווייה הדתית.

כשקראתי את הדברים נזכרתי בספר "המרד השפוף" של גדי טאוב, אשר מתאר את הביקורת הפוסטמודרנית כמרד בקומה שפופה, שאין בו שום התלהבות נעורים. "כאילו יותר משיש כאן פרישה של אוונגרד אומנותי לוחם מתוך איזו קהילה תרבותית שליטה", כותב טאוב, "יש כאן מושבת גולים מאונס, שמנסה להקים לעצמה איזה מינימום אפשרי בתוך מה שנראה לה כחלל תרבותי שהתרוקן."

נכון אמנם שכתיבתו של מבורך נעדרת את אותה משחקיוּת פוסטמודרנית שטאוב מתאר, ואי אפשר להאשים את כתיבתו בחוסר רצינות. אולם עדיין, הקריאה שלו את היהדות היא "קריאה שפופה"; היהדות מוצגת כחסרת מעוף, כהפרעה, כמועקה, והיהודי נידון להיות חסר בית, להיות בגלות נצחית.

מבורך, אני מעריך, יאמר "אִין הָכֵי נַמֵּי", אכן כך! היהדות היא לא אופיום להמונים, היא לא מוצר צריכה בשווקים הרוחניים – דבר שמבורך מתאר כ"פרויקט דתי של הכחשת שואה" – היהדות היא בראש ובראשונה חוב. זה פשוט כך ואי אפשר אחרת. אלא שלעניות דעתי, בתור שכזו "התוקף" שלה מוגבל אך ורק למי שנולדו לתוכה ומבקשים "לתקף" אותה; היא אינה יכולה להוות נקודת משיכה למי שמבקש – יהודי או לא יהודי – להתעניין בה, להתרשם ממנה, להתבשם ממנה. היא מינורית; היא מבקשת מעט, ו(לא) משיגה מעט.

המינוריות הזו עומדת גם במרכז דבריו של מבורך על היות היהודי כ"אדם ללא בית". את העמדה הזו שואב מבורך מהוגים כגון רבי נחמן מברסלב ופרנץ רוזנווייג (ומעט מפרויד והרמן כהן). לא ניתן להתעלם מכך שכל ההוגים הללו אכן חיו בגלות, ומכאן שהניכור שלהם לעצמם הוא מובן, אולי אפילו מֻבְנֶה.

אולם היכן היא "תורת ארץ-ישראל"? האם לא צריך לכונן הגות חדשה, ארץ-ישראלית? (שגם אני, כמו מבורך, מסכים שאסור לה להיות לאומנית). הפרק הראשון בספר מתאר את האמונה הפוסט-שואתית, ונדמה כי אין חולק על כך שיש לחשב מסלול מחדש ולכייל את היהדות והאמונה לאחר השואה. אך האם הקמת מדינת ישראל לאחר השואה – שכיום, לאחר כ-70 שנות קוממיות, קשה להגדירה עוד כאפיזודה חולפת – אינה ציון דרך משמעותי? מבורך מפלרטט מעט עם משמעות הקיום היהודי בארץ ישראל, אך לא אוחז את השור בקרניו. ראיית ארץ ישראל כ"כיסופים" ותו לא מחמיצה לדעתי נדבך מאוד מרכזי ביהדות.

*

הדבר שאותי אישית הכי ערער – במובן החיובי של המילה – בספר "תיאולוגיה של חסֶר" הוא האפילוג "המלך צועד שנית", המהווה מין "מסה על התפילה", הרחבה וכוונון של דברים שהיו מפוזרים בלב הספר.

כמדומני ששתי התפישות המקובלות להבנת התפילה הן התפילה כבקשה-ממוענת-ציפייה – לייבוביץ' יאמר, תפילה הרואה באלוהים כספומט – או התפישה הנגדית "המוציאה" את אלוהים מהתמונה, תפישה שמתמקדת בשאלה כיצד התפילה מחלחלת פנימה ומשפיעה על המתפלל.

מבורך לא מחזיק באף אחת מתפישות אלו. להבנתו, התפילה היא פשוט הכרחית, היא חלק מהגוף (ולא מהנפש), מהעודף של ההוויה, היא האלוהי החרות בגופו של אדם – היא פעולה שאינה מבטיחה דבר וגם פעולה שלא מהווה איזו תרופה או תרפיה. ל"ב שנים שאני חי, ועד כה לא שמעתי פרשנות כה אמתית וישירה על מהות התפילה.

תיאולוגיה של חסֶר – על אמונה שלאחר התוהו • ישי מבורך • הוצאת רסלינג • 2016 • 171 עמ'