Skip to content

שטן חביב שלי

למרות הצליל הזוהר ועתיר הגוונים שהפיק המנצח דניאל אטינגר מהתזמורת הסימפונית ראשון לציון נעדרו מ"פאוסט" של גונו בהפקה החדשה של האופרה תחושת אימה מהגיהינום וחמלה על מרגריט החוטאת. כל האמונה של חטא ועונש העומדת בבסיס יצירתו של גתה נעדרה מביצוע זה בו היה דגש על בימוי מלא פאתוס סינתטי ועל גודש התחכמויות שבאו תחת שירה […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

לדעת הבמאי סטפנו פודה, "פאוסט" אינה דרמה על הניגוד הבנאלי בין הטוב לרע ועל ניצחון הרשע אלא מסע רוחני של חיפוש אחר תכלית קיומנו. המסע הוא מעגלי וחוזר על עצמו, ועל כן במרכז הבמה עמד גלגל שחור ענק שהסתובב ללא הרף ובלבו ערמות ספרים בהם מאס פאוסט הפילוסוף שביקש מהשטן שיסייע בידו למרוד בעיסוק בתבונה וימציא לו את הנאות העולם הזה – היינו נשים וכיבושים. בתמורה אמור השטן לקבל את נשמתו. בתום המסע מצליח פאוסט בעזרת מפסיטופלס לפתות את מרגריט התמימה. היא רוצחת את תינוקה אותו הרתה לפאוסט בחטא ויושבת על כך בכלא. כשמגיע פאוסט עם מפיסטו לשחררה מהכלא, מרגריט נבהלת מהשטן וממראה הדם על ידיו של פאוסט ומתחננת למחילה. היא מעדיפה לכפר על חטאה במוות מזכך.

 העולם הוא מעגל עליות ומורדות, קרדיט יוסי צבקר
העולם הוא מעגל של עליות ומורדות, קרדיט יוסי צבקר

ואולם דווקא הגלגל הענק שנראה כצמיג הקרין, כמו כל עיסוק בססמאות, תחושת בנאליות. לא הייתה שום תחושת "חיפוש רוחני". נהפוך הוא: הייתה מועקה כאילו הולמים בראשו של הקהל הנבער ומלמדים אותו פרק בהלכות "רוחניוּת". לעומת זאת הקרינו הרקדנים – השדים של הגיהינום – קסם רב. עיצוב התלבושות האלגנטי בשחור ואדום היה מרהיב. למרות צבעי הגיהינום, – שידר הריקוד בעיקר חן קונדסי ודמויותיהם החביבות של הרקדנים הקרינו תחושה שהגיהינום הוא אכן מקום חביב בו ניפגש כל החבר'ה. שלמות הביצוע הזכירה לצופים שזוהי הפקה משותפת עם בית האופרה של טורינו ולוזאן. גזע עץ החיים החשוף ברקע התפאורה היה יפה, אך מיותרת בתכלית הייתה התוספת של רקדנית עירומה המטופפת על עקבים דקים אל אש הגיהינום בסוף האופרה. לו למצער היה שמץ ארוטיקה בעירום הדל והשטוח. הפשטנות הבנאלית של הבימוי הגיעה לשיאה כאשר מנסים לעבוד את "עגל הזהב" בתמונת הנשף. בהמשך נרצחים כל התינוקות של הנשים החוטאות. הבמאי סטפנו פודה הציב מול הקהל שורת נשים הרות "חוטאות" באדום של גיהינום עם בלונים שחורים. כל בלון שהתפוצץ היה תינוק שנולד בחטא התשוקה ועל כן הוא נרצח. מה לשורת הבלונים וליראה הכל-כך נוצרית של מרגריטה המבוהלת מעצמה. המוזר כאן הוא שדווקא הבמאי הוא זה המעניש את מרגריטה על חטאיה: השטן מסייע לפאוסט לפתות את מרגריטה, והוא זה שמביא למותו של אחיה, ולכך שהיא מאבדת את שפיות דעתה. ואילו הבמאי ה"מודרני" – הוא זה שגם מעניש אותה על חטאיה ברוח תפיסת החטא הנוצרית!

 גרסה נוצרית לתפיסת החטא, קרדיט יוסי צבקר
עירום מיותר וגרסה נוצרית לתפיסת החטא, קרדיט יוסי צבקר

כל זה היה בטל בשישים לו היו התזמורת והסולנים מצליחים להסעיר את לב הקהל. אלא שהתזמורת כיסתה בהתמדה את שירת הסולנים. אמת, תחת שרביטו של דן אטינגר כלי הנשיפה הצטיינו בברק נגינתם. בעיקר חליל הצד, האבוב ואפילו הקרנות ניגנו בניקיון מופתי ובליריות מדובבת אך ככלל התחושה הייתה שיותר משהתזמורת מלווה את הסולנים היא דופקת ומכסה את שירתם. בעיקר נעדרה תחושת בניית המתח. אטינגר הבליט את הניגודים בין הנושאים הריתמיים ה"קפיציים" אותם ניגנה התזמורת בחדות משופדת ובמהירות מסחררת. בנושאים הדרמטיים האט בהפרזה – אם כדי לפרגן לסולנים ואם כדי להבליט את הניגודים. כך הפכה האופרה מדרמה למלודרמה. תחת בניית מתח חבטה התזמורת בעוז משל היא הסולן הראשי.

 אפסות האדם בפני הבריאה, קרדיט יוסי צבקר
אפסות האדם בפני הבריאה, קרדיט יוסי צבקר

המקהלה תחת שרביטו של איתן שמייסר שרה בהעדר לכידות ו"בלעה" הרבה מילים, – אולי בגלל השפה הצרפתית ואולי בשל מיעוט חזרות.

מבין הסולנים בלטו דווקא תפקידי המשנה הקטנים. יש לאופרה עתודה של זמרים משובחים כחול-לבן: זמרת המצו-סופרן שי בלוך הצטיינה במשחקה ובשירתה בתפקיד מרתה; נעמה גולדמן – זמרת המצו שקנתה את עולמה כ"כרמן" במצדה  –  שרה יפה את תפקיד סיבל – אך ממשחקה נעדרה התשוקה. מרשים היה הבריטון הרומני שרבאן וסילה בתפקיד ולנטין אם כי לא הצליח להעפיל לגבהים. הבריטון נוח בריגר שגילם כבר ב-2010 את תפקיד וגנר – שר בכישרון רב. אך בחירת סולנים בעלי קולות כה קטנים לתפקידים הראשיים – הצביעה על בעיית ליהוק. אף אחד משלושת הזמרים הראשיים לא הרטיט את הלב. הסופרן הרומנייה אורליה פלוריאן שרה את תפקיד מרגריטה בליריות מרשימה אך בהעפילה לגבהים הפכה שירתה לבעייתית. כשירדה לפיאניסימו חרישי בעיקר במערכה האחרונה אפשר היה ליהנות מיפי קולה. לזמר הארגנטיני גאסטון ריברה היה טנור קטן מדי ל"פאוסט". רק בסוף האופרה התחמם קמעא קולו. ועיקר העיקרים, לבס האיטלקי פאולו באטילייה, שזו לו הופעתו הראשונה באופרה הישראלית, היה קול קטן מדי לתפקיד מפיסטופלס. הייתה בשירתו צרידות שבאה תחת עומק מצמרר מזרה אימים. הוא היה שטן כה חביב עד שלא ברור כיצד הצליח לפתות את פאוסט ולהלך אימים על מרגריטה.

יותר מכל הקרין ביצוע זה את הצורך לבחור בקולות גדולים לביצוע אופרה כה מצמררת. לא די בצליל זוהר לתזמורת ובאריות מלאות קסם בכלי הנשיפה – יש צורך באיזון בין התזמורת לסולנים, כך שזו לא תכסה את שירתם. ולא די בקטעי בלט, תלבושות, תפאורה ותאורה מלאי קסם. גם אם הבמאי עצמו בשם השטן מעניש את מרגריטה באורח כה נוצרי עדיין חסרה האימה מפני החטא ועונשו – מפני הגיהינום והשטן שהפכו לכה חביבים בביצוע זה.

★★★

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן