Skip to content

מוקשים מתקופת פינושה נסחפו אל הדרך הפאן-אמריקנית בצ'ילה

גשמי זעף סחפו מוקשים ישנים אל הכביש הפאן-אמריקני, העובר סמוך לגבולה של צ'ילה עם פרו מאת גרשון גירון בשנת 1990, כשהעביר הרודן אוגוסטו פינושה את השלטון ליורשו, נשמו רבים בצ'ילה לרווחה. שלטון האימים של פינושה והחונטה שלו היה אלים במיוחד, ואלפי צ'יליאנים קיפחו את חייהם בהוצאות להורג ובבתי הסוהר. אלא שרוחות העבר לא נעלמו, והן […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

גשמי זעף סחפו מוקשים ישנים אל הכביש הפאן-אמריקני, העובר סמוך לגבולה של צ'ילה עם פרו

מאת גרשון גירון

בשנת 1990, כשהעביר הרודן אוגוסטו פינושה את השלטון ליורשו, נשמו רבים בצ'ילה לרווחה. שלטון האימים של פינושה והחונטה שלו היה אלים במיוחד, ואלפי צ'יליאנים קיפחו את חייהם בהוצאות להורג ובבתי הסוהר. אלא שרוחות העבר לא נעלמו, והן מוסיפות לפקוד את המדינה. כך קרה השבוע, כאשר גשמים כבדים שירדו בצ'ילה חשפו מוקשים ישנים וסחפו אותם לכיוון כביש מהיר עמוס במיוחד.

מוקשים - תזכורת לעבר
מוקשים. תזכורת לעבר המתוח

איש לא נפגע, אך פעילים אומרים שהאירוע מהווה תזכורת לסיכונים הכרוכים בפיזורם של חומרי הנפץ האלה. "הם מהווים איום תמידי", אמרה על כך קייט ויגאנס, דוברת "המערכה הבינלאומית לאיסור הטמנת מוקשים", ארגון שבסיסו בג'נבה. "זוהי תזכורת לכל הממשלות שעליהן לנקות את כל האדמות המזוהמות, או לבקש סיוע אם הן נאבקות לפינוי המוקשים", הוסיפה.

בשנות השבעים, בתקופת שלטון הרודן אוגוסטו פינושה, גברה המתיחות סביב המדינה, וצ'ילה הטמינה מוקשים לאורך גבולותיה עם פרו, ארגנטינה ובוליביה. עתה, בחלוף ארבעה עשורים ויותר, טוען "המרכז לאזורים ממוקשים", מוסד צ'יליאני ללא כוונת רווח, כי יותר מ-120,000 מוקשים נגד אדם טמונים באדמת המדינה.

הופעת המוקשים השבוע על הדרך המהירה הפאן-אמריקנית אילצה את השלטונות לסגור ליומיים מעבר גבול חשוב עד לפיצוצם הבטוח בידי חבלנים.

"לא היתה זו הפעם הראשונה שמוקשים רדומים מאז ימי השלטון הצבאי מאיימים על האוכלוסייה, והיא לא תהיה האחרונה", אמר אליר רוחאס קלדרון, מנהל המרכז. "על הממשלה לבצע הערכה מפורטת של שדות המוקשים בצ'ילה ולפעול במהירות לסילוק חומרי הנפץ המסוכנים", הוסיף.

"המצב נהיה קריטי, הוא משפיע על דרך משופעת תנועה. והמצב הזה עתיד לחזור על עצמו. זה קורה בכל שנה, ואפשר לשלוט בדבר ולמנוע אותו", הוא אמר.

דוברי ממשלת צ'ילה התחייבו לסלק את כל המוקשים מהמדינה עד שנת 2020.

"הבעיה שלנו היא שזו עבודה קשה מאוד," אמר השבוע שר ההגנה, אנדרס שלאמאנד,  וציין שמוקשים רבים טמונים באזורים מרוחקים בגובה רב שקשה מאוד להגיע אליהם.

"מוקשי קרקע הם בעיה כלל עולמית", אמרה ויגאנס, "זו בעיה שהיא מעבר לגבולות מדינות דרום אמריקה. מי שיטפונות שטפו מוקשים אל פני הקרקע גם בפקיסטן ובקמבודיה, והשקיעו מוקשים אחרים עמוק באדמה, מה שמקשה מאוד על זיהוי מיקומם".

לא צעצועים
הממשלות חושבות שהריחוק ימנע פגיעה. מוקשי קרקע

"הדרך היחידה להכריז על שדה כלשהו כבטוח היא שבני אדם יסרקו בו כל סנטימטר מרובע", אמרה ויגאנס, "זה דורש זמן ומשאבים רבים. פעמים רבות ממשלות מסרבות לסלק אותם מהאדמה. הם חושבים, 'הו, המוקשים מרוחקים מאוד, אף אחד לא יפגע מהם'".

על פי דו"ח מטעם "המערכה הבינלאומית לאיסור השימוש במוקשי קרקע", בשנת 2010 נהרגו ונפצעו ממוקשים 4,191 בני אדם, 5% יותר מאשר בשנה הקודמת. "רבבות קורבנות נושאים צלקות של פגיעות מוקשים ברחבי העולם", אמרה ויגאנס, "ורבים מאוד מהם נכים קשים החיים בארצות עניות בעלות תשתיות ומשאבים מוגבלים לסייע להם".

כ-80% ממדינות העולם חתמו על אמנה בינלאומית לאיסור השימוש במוקשי יבשה. ויגאנס אמרה שמדינות אחרות חדלו לייצר מוקשים, אך לא חתמו על האמנה, לרבות ארצות הברית וסין.

בחודש פברואר 2010 נפצעו קשה דניאל ועמית יובל שעלו על מוקש בהר אביטל שברמת הגולן. בעקבות זאת התכנס פורום השולחן העגול על שם ג'ורג' שולץ, במכון הישראלי לדמוקרטיה בירושלים, לדיון בנושא המדיניות הישראלית בענייני מוקשים. בדיון זה נמסרו נתונים המראים כי כמעט בכל שנה מתרחשות פגיעות כאלה ושתזוזת מוקשים בשל סחף ושיטפונות מגבירה את הסכנה. בדיקה מדוקדקת מעלה כי רבים משדות המוקשים הפרושים ברחבי הארץ אינם ממלאים צורך ביטחוני, וההימנעות מפינויים מונעת מהם פיתוח לצורכי בנייה, חקלאות ותיירות.

 ישראל אינה חתומה על האמנה לאיסור השימוש במוקשים, אלא על פרוטוקול המגביל את השימוש במוקשים ומעודד את פינוים. דוח מבקר המדינה משנת 1999 מצא כי אין בישראל מדיניות מסודרת לפינוי שדות מוקשים שאינם נחוצים מבחינה ביטחונית וקבע כי יש לקדם מאמץ ממלכתי לפינויים.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן