★★★★★

לפני הכל אני חייב להבהיר: אנג'לינה ג'ולי לא משתתפת בהצגה, אבל רוחה שורה עליה וגם טקסטים שלה מושמעים על הבמה. "אני אנג'לינה ג'ולי" היא הצגת פרינג', שעוסקת בטרגדיה של הפליטים בעולם ובהתמודדות הבעייתית של החברה המערבית עם התופעה.

אנג'לינה ג'ולי ידועה במפעליה ההומניטרים למען הפליטים ובהעלאת הנושא לתודעת הציבור באמצעות אירועים תקשורתיים שבהם השתתפה. יוצרי ההצגה מצטטים דברים שאמרה, כשנפגשה עם פליטים במקומות שונים בעולם, וזו בהחלט סיבה טובה להשתמש בשמה בתור עוגן וגם בתור גימיק שימשוך קהל. מבחינתי זה בסדר. ואם כבר משתמשים בשמה של הכוכבת ההוליוודית, למה לא להרחיב וללכת עד הסוף עם הרעיון?

"אני אנג'לינה ג'ולי" של אנסמבל כאן (אין קשר לתאגיד השידור הישראלי), שכתבה וביימה מיקי יונס, היא הצגה מאוד צנועה. זהו תיאטרון פיזי, בלי תפאורה ובלי פעלולי תאורה, עם מוזיקה של קובי ויטמן. על הבמה החשופה שלושה שחקנים (שי ג'יברי אשכנזי, איתי צ'מה, ארנון רוזנטל), שמציגים באופן אמין ובאמצעות דימויים שונים ותנועה מסוגננת, סיפורים נוגעים ללב על טרגדיות אישיות ועל אנשים שקופים, שאף אחד לא סופר אותם.

הטקסטים אותנטים ולקוחים מתוך סרטונים וכתבות שפורסמו באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות. כמו, למשל, סיפור על ילד משותק שירו בגבו והוא מנסה לחייך, או ילדה שאיבדה את כל משפחתה והיא רוצה לשרוד.

הסיפור הוא בעיקר עלינו. על הצד האפל של החברה המערבית ביחסה לפליטים. על הדעות הקדומות, על השנאה והאלימות, על היחס לאחר, לשונה, למי שמבקש למצוא אצלנו מקלט, אבל אנחנו מוצאים בו איום על הקיום שלנו. ואף מילה בהצגה על מירי רגב. וטוב שכך. מצד שני ההצגה מנסה להתמודד גם עם הדילמות האנושיות המלוות את ההתמודדות עם הבעיה.

"אני אנג'לינה ג'ולי" היא הצגה קצרה מדי לטעמי, שמסתפקת במועט. פחות משעה. האירועים והטקסטים חוזרים על עצמם, והדרמה על הבמה אינה יכולה להתחרות בדרמות על מסכי הטלוויזיה וביו-טיוב. היא גם לא צריכה. ההצגה אמורה להעניק מימד אחר, מבט אחר, אמירה אחרת. זה קיים, אבל מעט מדי. ההצגה אינה מטלטלת, כפי שהיתה צריכה להיות. אבל היא הצגה רגישה ונוגעת, ובעיקר מעוררת למחשבה. כזו שקטעים ממנה נצרבים בזיכרון וגם בלב.