★★★★★

"בימינו כבר לא יוצאים לדו קרב" – אומר אחד מגיבורי המחזה לחברו, שרוצה להזמין לדו קרב את המאהב של אשתו. זה רק אחד הסיפורים במחזה שכתבה שחר פנקס בהשראת הסופר שכתב את "לוליטה", ולדימיר נבוקוב.

אגב, מה זה "בהשראת"? האם זו מילה מכובסת ל"השאלת" טקסט שכתב נבוקוב? מה הקשר בין הטקסט שכתבה פנקס לטקסט של נבוקוב? ולמה לא נלקח הטקסט המקורי של נבוקוב? הוא אינו מספיק טוב? יש בעיה עם הזכויות? כל יוצר פועל "בהשראת" מישהו או משהו. לכן כדאי היה להבהיר בתוכניה מה פירוש המילה הכללית הזו.

נחזור לסיפורים שמרכיבים את המחזה. סיפורים קטנים, שמשתלבים זה בזה  על מהגרים רוסים שהגיעו לברלין, בתקופת המשבר הכלכלי שבין שתי מלחמות העולם במאה שעברה. אנשים חולמים, חיים בשוליים, זרים בארצם, שמנסים להרים את הראש ולהמריא מעל המציאות האפרורית, אבל הם שקועים במלחמת קיום ועסוקים בהישרדות יומיומית.

הטיפוסים בהצגה שונים ומשונים, כל אדם הוא עולם ומלואו וכאשר אינו יכול לממש את חזונו או את חלומותיו, הוא נקלע למשבר קיומי ולתסכול, והופך לדמות טראגית, או אוזר אומץ ומרים את עצמו מהקרשים, ומתחיל בחיים חדשים. הגיבורים של נבוקוב, סליחה, של שחר פנקס, רוצים לגעת באושר, לברוח מהכאב, לחיות חיים אחרים.

כמו הגיבורים, גם ההצגה, שביימה שיר גולדברג, מנסה להמריא, אבל כמו הגיבורים, לא ממש מצליחה. הסיפורים אינם מכילים את הדרמה העוצמתית, והדמויות חסרות את העומק המתבקש. התפאורה, 50 כיסאות על הבמה, היא החלק היותר מעניין בהצגה ובהחלט מגיע ציון לשבח ליוצרים על האומץ והמקוריות. הכיסאות אמורים לבטא את הצפיפות האנושית והאורבנית בשכונת המהגרים.

מצד שני, זו הצגה של במאית, מוכשרת ככל שתהיה, ולא של שחקנים. כלומר, התפאורה והתנועה מאפילות על המשחק ועל העלילה. אני תמיד מעדיף את ההיפך. שהשחקנים יהיו העיקר וכל שאר המרכיבים ישרתו אותם. אהבתי את המשחק של מולי שולמן, מיכל וינברג ואדוה עדני, וגם של הילד ים אבני בן העשר, שגונב את ההצגה.

"בימינו לא יוצאים לדו קרב" היא יצירה אמנותית, שמעוצבת באופן יפה ומקורי, לעיתים סוריאליסטי, אבל התוכן שלה לא מספיק מעניין. 50 הכיסאות על הבמה הם הכוכבים האמיתיים של ההצגה, שחסרה רגעים דרמטים ודמויות מורכבות, כדי ליצור חוויה תיאטרונית מרגשת ובעלת משמעות.