לרגל יום השואה מרב לימן, נכדתו של ד"ר ישראל מכטיי, מבקשת להביא את סיפור לחימתו וגבורתו של סבה, אותו היא מכנה, "הגיבור שלה", "שמעולם לא ביקש עזרה בחייו, ותמיד נתן לכולם, וגידל את משפחתו באהבה גדולה וקבלה אינסופית".

ד"ר ישראל מכטיי, חלוץ הרפואה הראומטית בארץ, בעבר חייל בצבא האדום, נפל בשבי הגרמני ב-1941 והתחזה למוסלמי כדי לשרוד. חשדו שהוא יהודי אך הוא הצליח לברוח. לאחר המלחמה למד לימודי רפואה ועלה לארץ. כיום ד"ר ישראל מכטיי בן 95, ונכדתו הנה רגעים מרגשים, וסיפורו של ד"ר ישראל מכטיי –

ישראל מכטיי היה סטודנט צעיר, בשנתו הראשונה ללימודי רפואה באוניברסיטת מינסק. כשגויס לצבא האדום, באפריל 1941. חודשיים לאחר מכן מצא את עצמו בקרב מול הצבא הגרמני, ב22.7.1941 הוא נפל בשבי.

במשך שלוש שנים הסתיר מכטיי שהוא יהודי, והתחזה למוסלמי, כך הוא שרד במחנות השבויים הגרמניים. ממחנה שבויים אחד למחנה שבויים אחר הוא הועבר בימים של צעידה מתמשכת, ברעב ובקור העז. סביבו הרג ומוות של שבויים אחרים וחברים למחלקה.

בפברואר 45', נכנע הצבא הגרמני, באותה עת, ברח מכטיי עם חמישה שבויים רוסיים נוספים. הם מצאו מסתור בבית גרמני שיושביו נסו. שם הוא מצא מחברת ריקה, שהפכה עד מהרה ליומן אשר כתב מכטיי.

משנגמרה המלחמה והאויב הגרמני הוכנע, השבויים ששרדו את המלחמה נכלאו נכלא על ידי המשטרה החשאית של המשטר הסובייטי, והואשמו בסיוע לצבא הגרמני, ומכטיי ביניהם. בטענה זו מכטיי נשלח למחנה עבודה בכפייה שנועד למתנגדי המשטר הסובייטי, ושרד גם שם, ולבסוף שוחרר.

מכטיי סיים את לימודי הרפואה, נישא להלה, עלה לארץ, גר בפתח תקוה, הקים משפחה ועבד בבית חולים בלינסון. הוא הקים את המחלקה הראשונה למחלות הראומטיות בבית החולים בילינסון. על המלחמה הוא לא סיפר, למשפחתו, או לאף אחד אחר.

רק לפני שנים ספורות מכטיי פתח את היומן הישן מהתקופה ההיא, אסף וכתב את זיכרונותיו לכדי ספר אישי, אותו נתן למשפחתו ולנכדיו.

לסיום, שאלנו את ד"ר ישראל מכטיי כמה שאלות עיקריות וחשובות:

איזה רגע הכי זכור לך מתקופת המלחמה?
מכטיי: "לא היה רגע אחד, היו 3 פעמים בהם עמדתי מול מוות, בהם כיוונו אלי רובה.. בשלושת הפעמים שכמעט ירו בי, וניצלתי מהם. באותן שלושת הפעמים לא הרגשתי כלום… לא היה לי זמן לחשוב.. לא היה לי זמן להרגיש – ולכן אני לא יכול להגדיר אותם כרגעים משמעותיים. בזמן המלחמה, במשך 4 שנות השבי שלי עברתי הרבה מצבים ועברתי הרבה מקומות. היו הרבה רגעים, אבל הרגע הכי משמעותי עבורי היה לחזור לעיר ילדותי אחרי השבי, ולעמוד מול בית ילדותי בלי לדעת מה עלה בגורל משפחתי – ופרצתי בבכי גדול.  לא הרבה זמן לאחר מכן,  נגשה אלי שכנה , שזיהתה אותי, הופתעה לראות אותי בחיים וסיפרה לי שמשפחתי ברחה לרוסיה וניצלה. זה הרגע הכי מרגש ומשמעותי עבורי.

עוד רגע שזכור לי במיוחד הוא הרגע שבו הצלחתי לברוח מהשבי. זכורים לי פרטים רבים מהמעמד הזה, איפה התחבאתי, הפחד להיתפס, השקט שאחרי..

רגע קשה היה בשנת 1943, נלקחתי לחקירה שהתנהלה בשפה הרוסית, ובסוף החקירה כשעמדתי בדלת פונה אלי הקצין ושואל אותי ביידיש "ולברך אתה יודע?", התגובה המהירה שלי הצילה אותי – הסתובבתי אליו ואמרתי "מה אמרת?!".. הוא שיחרר אותי. יום אחרי הוצאו להורג 57 אנשים מהמחלקה שלי. זאת הפעם היחידה שזכורה לי שישבתי ובכיתי בזמן השבי.

מה הדבר שהכי רצית באותה תקופה?
מכטיי: "זה השתנה לאורך הזמנים. היו לי הרבה תוכניות לברוח מהשבי, אבל הרוב היו מחשבות ולא תוכנית מעשית.. זה לא היה דבר פשוט..

היו לי תיקוות  שהגרמנים יתנו לי תפקיד, כדי להגדיל את סיכויי לשרוד. ואכן לאורך רוב תקופת השבי שימשתי כרופא או כאיש רפואה, וזאת למרות שסיימתי רק את שנת הלימודים הראשונה במקצוע".

מה למדת מתקופת המלחמה והשבי?
מכטי: "לקח אחד שלמדתי הוא היכולת לאלתר ולחשוב על פתרונות יצירתיים שהצילו את חיי".

תודה לד"ר ישראל מכטיי ולמרב לימן, על המיידע החשוב, ההנצחה, והסיפור המרגש.

התמונות באדיבות מרב לימן ו"מתנה לדורות – פרויקט צילום ניצולי שואה".