"סוף משחק" באנסמבל עיתים והקאמרי: הקסם של תיאטרון אבסורד

ברוח הימים האלה, "סוף משחק" של בקט היא הצגה מדכדכת – על הסבל האנושי ועל משמעות החיים. ולמרות הכל יצאתי אופטימי. הצגה מאתגרת המיועדת בעיקר לחובבי תיאטרון

Print Friendly

★★★★★

צריך הרבה אומץ להעלות היום את "סוף משחק". הטקסט של סמואל בקט אינו פשוט. הבימוי של רנה ירושלמי לא עושה הנחות לקהל. תפאורה צנועה. בלי גימיקים. המשחק איטי רוב הזמן. ברוח הימים האלה אני יכול לומר, ש"סוף משחק" של בקט היא הצגה מדכדכת. ואם להיות יותר רציני, מדובר במחזה אבסורד, שמעלה שאלות קיומיות על הסבל האנושי ועל משמעות החיים, מהו אדם ומה תכלית מעשיו בעולם הזה.

מחכים שיקרה משהו. נעם בן אז"ר, יחיעם ברקו. צילום: יוסי צבקר

על הבמה ארבע דמויות, שלושה גברים ואישה אחת, אין להם לאן ללכת, כולם תלויים זה בזה – ומחכים. מחכים שיקרה משהו. בינתיים הם מעבירים את הזמן. היחסים ביניהם מבוססים על שנאה, קרבה, תלות ואולי גם אהבה.  אהבתי במיוחד את המשחק האמין והמאופק של השחקנים, בעיקר של נעם בן אז"ר ויחיעם ברקו, שהופכים את הטקסט של בקט לאנושי כל כך. פחות אהבתי את הבימוי של רנה ירושלמי, שכרגיל היה טוב, אבל לא היה נועז ופורץ גבולות.

בקט לא מתיימר, כמו מחזאים אחרים, להבין את המציאות. "להיות אמן פירושו להיכשל יותר מכל אדם אחר", הוא אמר. "כישלון הוא עולמו של האמן והרתיעה ממנו היא עריקה". הקהל לא אמור להבין כל מה שקורה על הבמה. למרות האווירה המדכדכת, יש בהצגה רגעים של הומור וגם של מתח דרמטי.

סוף משחק" של אנסמבל עיתים והתיאטרון הקאמרי, היא הצגה מאתגרת, שמיועדת בעיקר למי שאוהב תיאטרון. ולמרות הנושא המדכדך, יצאתי אופטימי. זה אולי חלק מהקסם של תיאטרון אבסורד.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמנות, ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.