הסיפורים שהושמטו: על הספר "הפרטים שהושמטו" של תומס ה' אוגדן

הספר "הפרטים שהושמטו" מציג מספר דילמות אנושיות – ויתור על קריירה לטובת משפחה, קנאה בין אחיות ועוד – בצורה שאינה מעניינת דיה, אולם הוא בעיקר החמצה שהמחבר, תומס ה' אוגדן, לא הצליח לתרגם את הידע שלו בפסיכואנליזה וההבנה העמוקה שלו בנפש האדם לכדי סיפור משכנע

Print Friendly

את חטאיי אני מזכיר היום. כשהייתי ילד הייתי מוצץ אצבע, תחילת בפומבי, בריש גלי, אך בהמשך, ולמעשה רוב הזמן שמצצתי אצבע – בצנעה. שלא כמו תסביכי ילדות או משובות ילדות אחרות, שלאחר שעוברים אותן או נגמלים מהן לרוב שוכחים אותן – את מציצת האצבע שלי אני זוכר יום-יום, שעה-שעה, מהסיבה הפשוטה שהיא השפיעה על צורת החיוך שלי כמו על חיתוך הדיבור שלי.

מציצת אצבע עומדת גם במרכז ספרו החדש של הפסיכואנליטיקאי תומס ה' אוגדן, "הפרטים שהושמטו". הסיפור נפתח במוות בחוותה של משפחת ברומפמן בטקסס, ארצות הברית, ומשם מתגלגל אל סיפורם של בעלי החווה ארל ומרתה וילדיהם וורן ומלודי. הסיפור נע בין ההווה – המוות, האירועים שקדמו לו והאירועים שבאו אחריו – והעבר, ובעיקר ערש היכרותם של מרתה וארל, ובמרכזו, כמדומה, עומדת מציצת האצבע של בנם וורן. ואני קיוויתי שפתרון החידה שבמרכזו הוא גם פתרון החידה שלי, התרתו היא התרתי. והרי כל סיפור מעניין אותנו, במובן מסוים, בשל השיקוף שהוא מאפשר לנו על עצמנו.

התרה מעין זו לא התרחשה. גם אם נזנח את הבעיה האישית שלי, הרומאן עצמו אינו נותן מענה, מפורש או משתמע, לחידה שבמרכזו. כחלופה לכך אנחנו מקבלים רומאן שטחי למדי, שמציג מספר דילמות אנושיות – ויתור על קריירה לטובת משפחה, קנאה בין אחיות ועוד – בצורה שאינה מעניינת או משכנעת דיה. גם התמה אודות "הפרטים שהושמטו", כלומר הניסיון לפענח או להסביר סיפור או תופעה תוך התגברות והתמודדות עם נרטיבים מנוגדים ועם פערים שונים – אינו חדש כמובן, באשר כל סיפור הוא משחק של הסתר וגילוי, חשיפה וכיסוי.

לתחושת ההחמצה מצטרפת אכזבה מן העובדה שאוגדן לא הצליח לתרגם את הידע שלו בפסיכואנליזה וההבנה העמוקה שלו בנפש האדם לכדי סיפור משכנע. המחבר בחר למסור את הסיפור דרך עדשת "המספר הכל יודע", במקום להיצמד לאחת הדמויות. מחד ניתן להבין כיצד פסיכואנליטיקאי בוחר להיכנס לנעליו של כל-יודע, זה הרי כמעט טבעי; אך מאידך, בטיפול או באנליזה המטפל כן "נצמד" לדמות אחת ומנסה להבין את העולם דרכה.

פרט לכך שהרבה יותר מעניין להבין מהם "הסיפורים שהושמטו", או "הנרטיבים שהושמטו" כאשר עוקבים אחר דמות אחת בלבד, הדבר כמובן יוצר תחושה של משולש אינטימי בין המחבר, הדמות והקורא – אינטימיות שהיא תנאי הכרחי לכל טיפול, ושהיא נעדרת מן הספר. ומכיוון שאוגדן ממקם את הסיפור אצל חוואים דרומיים, מובן גם מדוע הוא מונע מן הדמויות עצמן לעבור "טיפול" – אמיתי, או אחת מחלופותיו. ואם לא די בכך, תורמת לתחושת הניכור תרגום פלקטי למדי שמצליח להרחיק את הקורא אף יותר מן הדמויות ומן הספר.

כך שאת הבעיה האישית שלי אני אעתיק מספת החדר שלי לספת הפסיכולוג – ואולי לכיסא של קלינאי תקשורת? – ואת ההזדהות או את השיקוף לתחושותיי אחפש בספרים אחרים.

הפרטים שהושמטו • תומס ה' אוגדן • תרגם מאנגלית יואב כ"ץ • הוצאת עם עובד ספרייה לעם • 2017 • 216 עמ'

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת; למדתי תורה בישיבה, למדתי ספרות ומגדר באוניברסיטת תל אביב, למדתי לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת בר אילן. כעת אני תלמיד לתואר שני במשפטים ועורך דין :) [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה טורים, ספרות, פרוזה, רשמים, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>