גינת בר / מאיר שלו

כל דף בספר הקטן הזה מבטא אהבה לטבע, לארץ ולשפה העברית. "האביב שלנו הוא צבעוני וריחני וחמים ומאיר ומלטף, נעים לעין, לעור ולאף, מושך את הלב ואחריו את הגוף – החוצה, לטייל , להריח, לראות לאהוב…". אהבה ארוטית כבר אמרנו?

Print Friendly

אחרי קריאה של כמה דפים הרגשתי שהספר הזה נכתב בשבילי, שהוא נוגע אצלי באהבה פרטית לטבע ובגעגוע לנוף ילדותי. לא סתם כתב המשורר: האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. אגב, פעמים רחוקות כשאני פותחת ספר שפוגע באיזשהו כאב פנימי, אני מנסה לדבוק בו אבל לרוב בלא הצלחה. במקרים מעטים אלה אני מרפה ומוותרת אחרי כמה פרקים – כך היה למשל עם ספרה של אלזה מורנטה "אלה תולדות" וגם עם "אישה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן.

שלא כמו הרומנים של מאיר שלו שהיו לרבי מכר, הספר הזה פונה ליודעי דבר – בעיקר לגננים חובבים, לאנשי טבע ואוהבי אמת של ארץ ישראל. לא נראה לי שתל אביבי שגר בקומה X  במגדלי  Y (או (U יהנה מהספר הזה אבל גננים חובבים ומקצועיים וגנניות היוצאות לגינה עם הקפה הראשון של הבוקר לראות מה נבט, אילו פרחים נפתחו, איזה לימונים אפשר לקטוף היום מהעץ – יקראו את הספר בפנים מחייכות.

נכון, מאיר שלו מגדל צמחי בר ללא השקיה (כמעט…) ומניח לגינה שלו להתייבש בקיץ בשאיפה לחקות את הטבע הלא רחום בארץ השחונה שלנו ואילו אני מעדיפה גינה ירוקה ופורחת – ורדים, שיחים, קיסוס מטפס, מדשאה ירוקה ועצי נוי נישאים. אבל שנינו חולקים את האהבה לעצי פרי – אצלי בשרון שני עצי לימון ועץ קלמנטינות ואצלו זית, תאנה ולימון שהגיע אלינו בכלל מארצות אחרות. ושנינו זקוקים לגינה הן כתרפיה והן כתירוץ לאי-עשייה ולעצלות בתחומים נחשבים יותר.

עוד הבנתי אחרי כמה דפים ששלו התקנא בגינה של קארל צ'אפק (שנת הגנן, הוצאת בבל) וכתב, אולי בלא יודעין, גרסה ישראלית של אותו ספר. אפילו הגודל, הפורמט וצבע העטיפה של שני הספרים דומים. ספרו של צ'אפק הופיע בעברית בשנת 2010 בתרגומה הנפלא של רות בונדי ובליווית האיורים המקוריים וההיתוליים משהו של צ'אפק עצמו. שני הסופרים אוהבים את הגינה אהבה ארוטית ממש ועבודת הגננות שמאפשרת להם להשחיל הרהורים ספרותיים-פילוסופיים על טבע האדם. שניהם מקשטים את הספר באיורים. צ'אפק צייר בעצמו איורים היתוליים על גבול הקריקטורה ואילו שלו, שחסר כנראה כישרון ציור נעזר באיורים החביבים של רפאלה שיר. עוד הבדל מעניין, אצל צ'אפק מופיעה דמותו של הגנן כמעט בכל האיורים ללמדך שהאדם הוא הוא גיבור הספר בעוד שאצל שלו מופיעים איורים נחמדים ודי סתמיים של הגינה והצמחים שבה.

שלו מחלק את ספרו לפרקים קצרים המוקדשים לצמחים – לחצבים, כלניות, עצי פרי אך גם לנמלים, עכבישים ונחשים. בין לבין הוא מנדב לקורא מתכונים לרוטב מרווה לפסטה, לזיתים כבושים ודפוקים ולהכנת לימונצ'לו.

עץ אלון בטבעון, צילום: מיכאל חורי

לא רק אהבת הגינון מחברת אותי לספר הזה אלא גם המקום. המחבר מטפח את גינת הבר שלו באלוני אבא השוכנת על גבעות האלונים היורדים מהגליל התחתון בואכה עמק יזרעאל, מרחק קצר מבית ילדותי בטבעון ששכן אף הוא בלב גבעות האלונים, כארבעה ק"מ מערבה מביתו של שלו. אין ספק שאת אהבת הטבע והגינון ספגתי בטבעון, על אותן גבעות ומול אותו נוף של הכרמל והמוחרקה המתוארים בספר. עצי אלון רבים נפלו שדודים על מזבח התשוקה לבתים צמודי קרקע, אבל למרות התרחבות הישובים באזור נותר יער אלונים "נקי" במשולש שבין קרית טבעון, אלוני אבא והסוללים. אפילו באבן-יהודה, מקום מגוריי הנוכחי, שרדו כעשרים עצי אלון, זכר ליער האלונים שכיסה פעם את השרון.

אלוני אבא נקראה אז ולדהיים ויחד עם בית לחם הגלילית הוקמה על ידי הטמפלרים שסולקו על ידי הבריטים במלחמת העולם השניה. ב-1960 הגיע אוטו פרמינגר מלווה בצוות צלמים ושחקנים לצלם כמה סצנות של הסרט אקסודוס בחצר בית טמפלרי בוולדהיים. השמועה עשתה לה כנפיים וחבורת הילדים הטבעונית אצה רצה לחזות באירוע ההוליוודי. ההסרטה והשחקנים עשו עלי רושם כביר וכמו כל ילדה בגיל ההתבגרות התאהבתי בפול ניומן שנראה לי הגבר היפה ביותר עלי אדמות.

בגינה הקדמית של הבית בטבעון צמחו שיחים, פרחים רב-עונתיים ודשא משופע ובמרכזו עץ אלון גדול. מסביב לדשא היו שרידי היער ובהם לבנה רפואי וכליל החורש, שניהם שיחים שאבי גזם את הענפים הנמוכים שלהם והפך אותם לעצים. על האלון הוא בנה לאחי הצעיר בית על עץ. אלא שיום אחד כשחזרתי מבית הספר נדהמתי לגלות שהאלון נכרת (אמי חולת האסתמה היתה אלרגית לפריחה של אלונים ואורנים). לפני הכריתה, העביר אבא את הבית על עץ ללבנה שזכה הוא וה"בית שעליו" להאריך ימים רבים אחרי אחי יאיר. לימים טיפחתי במבשרת ציון גינה אחרת, הררית באופיה, ובה עצי זית בוגרים, בוגונוויליה מתפרצת ועצי דובדבנים חמוצים שמהם הכין שכן יקר ליקר נפלא. היום מצמיחה הגינה שלי באזור השרון מדשאה זוללת מים, עצי לימון וקלמנטינה ועץ היביסקוס סיתריה ששתלתי לפני שלוש שנים וכבר מתנשא לגובה שבעה מטרים ועוד צמרתו נטויה.

בחזרה למאיר שלו – בין תאור החצבים, הרקפות, חבלבל השיח וכלי העבודה שלו הוא מספר בציניות על עצמו. כמה הוא אוהב ללכת יחף, לעשב כשהוא רוכן על ארבע, להאזין לקולות הלילה ולחזור הביתה מנסיעה ארוכה. הוא מגלה לקורא גם עד כמה אינו אוהב אנשים מסוגים שונים ועצות מגננים אחרים של גינות בר. כאחד החילונים המעטים המתפרנסים מכתיבה ודיבור על התנ"ך, שלו מטבל את ספרו בסיפורים ופסוקים מהמקרא ומהמקורות ומקנח בתלונה שהתורה מתייחסת בכבוד לעצי פרי ומתירה לעדת מאמיניה לכרות עצי "סרק" האהובים כל כך על המחבר "רק עץ כי תדע כי לא עץ מאכל הוא – אותו תשחית וכרת". גם כאן וגם בספרי הילדים שלו כמו הצלחת שמתחת, מייחס שלו תכונות אנושיות לעצים שנטועים במקום אחד ואינם יכולים לנדוד, לחולד מאוהב, לכלניות ולחתול הבית כמובן. לגינה יש לא רק אופי, ריחות וצבעים אלא גם מוזיקה. "מי שקשוב לקולותיה של הגינה ועד להשתנות גווניה…יודע גם את עונותיה", ממש כמו איש את אשתו.

ברור ששלו, כפי שהוא מצטייר בספר זה ובאחדים מספריו האחרים, הוא תבנית נוף מולדתו בנהלל ובירושלים של פעם. בקטעים מהביוגרפיה הפרטית הוא משייך את נטיות הגננות שלו לבית הגידול – למשק של סבא וסבתא בנהלל אליהם נהג לנסוע בחופשות, לאמא שהתעקשה לשתול פרחים באדמה הסלעית של קרית משה בירושלים ולשירים של אביו, יצחק שלו, שקטעים מהם מובאים בספר.

בעיקר, כל דף בספר הקטן הזה מבטא אהבה לטבע, לארץ ולשפה העברית. "האביב שלנו הוא צבעוני וריחני וחמים ומאיר ומלטף, נעים לעין, לעור ולאף, מושך את הלב ואחריו את הגוף – החוצה, לטייל , להריח, לראות לאהוב…" אהבה ארוטית כבר אמרנו?

Print Friendly

על אודות מיכל פנט-פלג

בלוגרית, עורכת לשון ופעילה פוליטית. ניהלה בעבר את מאגר הנתונים למדעי החברה באוניברסיטה העברית והיום עורכת פרסומים ב"נשים עושות שלום"
פוסט זה פורסם בקטגוריה טורים, ספרות, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>