שתיקתם המפחידה של האמנים

הפיגוע התרבותי של שרת התעמולה והצנזורה בפסטיבל ישראל, מטריד עוד יותר על רקע שתיקתם של האמנים והיוצרים, שלא יוצאים לרחובות ועולים על בריקדות. מירי רגב אינה בדיחה, היא סכנה לדמוקרטיה. זה כבר לא ניצני פאשיזם, זה פאשיזם. אם לא נתעורר בזמן, נשלם על כך ביוקר

Print Friendly

זה כבר לא ניצני פאשיזם. זה פאשיזם. זה לא עניין של ימין ושמאל, אשכנזים נגד ספרדים או חילונים נגד דתיים. זה פיגוע ממוקד בחופש הביטוי, בחופש היצירה ובחופש האמנות.

הדרישה של שרת התעמולה, ההסתה והצנזורה, מירי רגב, ממנהלי פסטיבל ישראל לא להעלות מופעי עירום כי "הם פוגעים בערכים של הציבור הישראלי", היא שיא חדש של פופוליזם זול. מי הסמיך אותה לדבר על ערכים בשם הציבור? הדרישה באה במקביל לאיום לא לתקצב את מופעי הפסטיבל שלא נראים לה. "איפה נכתב שיש תקציב למופעי עירום", תוהה רגב במכתבה ההזוי. איפה כתוב שתקציב התרבות הוא כסף פרטי של רגב? זה כסף של כולנו. שרת התרבות אמורה לעזור לאמנים ולמוסדות התרבות, ולא להילחם בהם. חסר רק המשפט: "מה שווה העירום אם איננו שולטים בו". אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

איור: עמית מנדלזון

נגמרו לי המילים. אין לי מה להוסיף על דברים שנכתבו ונאמרו על תופעת רגב. על הבורות, הנבזות, הסכסכנות והציניות. אם לא נתעורר בזמן זה יעלה לנו ביוקר. לטעון שכל מהלכיה מכוונים כדי לקושש עוד קולות במרכז הליכוד, זו בריחה מאחריות, גם אם הטענה נכונה.

הפיגוע הנוכחי של רגב הוא עוד אחד בשרשרת. הקומיסרית הרדודה להחריד כבר הניחה כמה מטעני צד, שהצליחו להרתיע מנהלי תיאטראות להעלות מחזות מרגיזים, חתרנים ומעוררי מחלוקת. המנהלים  מדברים על כך במסדרונות, אבל לא מעיזים לדבר על כך בפומבי. הם מפחדים. כך גם אנשי קולנוע ויוצרים אחרים. גם אם אין צנזורה רשמית, יש צנזורה עצמית, כמו זו שקיימת בחלק מאמצעי התקשורת.

הפיגוע התרבותי האחרון של רגב מטריד עוד יותר על רקע שתיקתם של האמנים, שלא יוצאים לרחובות ועולים על בריקדות. רגב אינה בדיחה, היא סכנה לדמוקרטיה. דווקא האמנים, האמונים על חופש היצירה והביטוי, שותקים. דווקא הם נאלמים דום. שומרים על זכות השתיקה.

האמנים, הסופרים והיוצרים, ואני מתכוון לאיכותיים, למוערכים ולידועים שבהם, הם כוח משמעותי. יש להם השפעה על דעת הקהל. גם על התקשורת והפוליטיקה. הם גיבורי תרבות. מובילי דעה. מסוגלים לטלטל את סדר היום הציבורי. אני מאמין בכוחה של אמנות וספרות לשנות מציאות. בשלב ראשון, אני מדמיין את כל מוסדות התרבות במדינה מוחשכים לשלושה ימים. מה זה יעשה בארץ. מה זה יעשה לתדמית שלנו בעולם.

אמנים ויוצרים גדולים בעולם, כאשר חשים בסכנה, הם נושאים את דגל החופש והשוויון, ויש להם מה לומר ברגעים מכריעים, מעבר למוזיקה, לספרות, לבמה או למסך. הם יודעים לצאת לרחובות ולעלות על בריקדות. אז איפה אתם? עודד קוטלר אחד וגילה אלמגור אחת לא מספיקים. היכן ראשי איגודי השחקנים והאמנים? גרוע יותר: מנכ"לית של תיאטרון גדול מרעיפה כמויות חנופה על רגב, שאפילו "הקרנפים" של יונסקו מחווירים לידה. בשבוע הספר, שנפתח בקרוב, אתם תראו מו"לים ידועים מחפשים את קרבתה של רגב ומצטלמים איתה. כולם התקרנפו?

אם אין אופוזיציה בכנסת, האמנים והיוצרים חייבים למלא את התפקיד. להיכנס לוואקום שנוצר כדי לעורר את דעת הקהל, לצאת מאזור הנוחות ולצאת לרחובות, עם כל הסיכון הכלכלי שיש בכך לרבים מהם. זו יכולה להיות שעתם היפה של האמנים והיוצרים, שיכולים להתייצב במרכז הבמה כאנשים אמיצים, איכפתים ופורצי דרך. אבל הם שותקים. שתיקתם מפחידה. הם נשארים בבית גם כאשר מאות אזרחים מסתכנים ומפגינים מדי מוצ"ש מול ביתו של היועמ"ש בדרישה שיפעל בעניין החשדות הפליליים נגד רה"מ.

משרי הממשלה הרופסים והמתרפסים אינני מצפה לדבר. מיוצרים, מאמנים ומאנשי רוח, אני מצפה. אפילו מייחל. הטענות העיקריות שנשמעות מהם מסתכמות במשפטים כמו "זה לא יעזור", "לא נכון להיכנס לפניקה", "צריך להתעלם", "הגל הזה יעבור". משפטים שמזכירים ימים אפלים במאה שעברה. האמנים יכולים להמשיך בשתיקתם ובאוזלת ידם. אבל כדאי שיזכרו את המשפט, שאמר אלברט איינשטיין: "העולם לא יושמד מאלה שעושים רע, הוא יושמד מאלה שעומדים מהצד ולא עושים דבר".

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר מערכת, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על שתיקתם המפחידה של האמנים

  1. מאת גידי‏:

    ירמי ,אתה הוכחה חיה לחוסר סבלנות וסובלנות .מירי רגב לא מריונטה ולא חייבת לממן חוליגנים שתוקעים דגל בתחת ,עובדה היא לא התערבה בעומק התקיעה…! מעניין למה כשגוף ממשלתי שוקל להוריד מימון ,התקשורת והציבור הפנטי מגוייס נגד …זאת הסיבה שאי אפשר להוריד מימון מישיבות ,תאומים סיאמיים…?!אלון היה שר התרבות בזמן הצגת המחזה מלכת אמבטיה, שהיה בוטה ובקורתי בערך פי אלף מכל אמן או מוסד שמירי רגב מנסה ל"רושש" כיום. כך כתב" אני מסכים אתך, כי פורנוגרפיה ופסולת גרידא אינן חדלות להיות מה שהן גם כאשר מעטפים אותן באיצטלא של אמנות ותרבות. השאלה היא: מי יקבע מהי פסולת? הממשלה? העיריות? הסוכנות היהודית?
    אני גם מסכים עמך, כי תיאטרון הזוכה בתמיכה ציבורית חייב להיות ראוי לכך אך אני מתנגד לשימוש בשוט התקציבי להכתבה צנזורלית החורגת מזו שאושרה בחוק והמופעלת, הלכה למעשה, על ידי משרד הפנים.
    הדימוקרטיה, כשיטת מימשל, נוטלת על עצמה, מדעת, סיכונים רבים. החופש הרפרטוארי הוא אחר מהם. תיאורטית, אני מתאר לעצמי מצב שבו גוף אמנותי — הנתמך על ידי הממשלה — יהפך למכשיר הלוחם במדיניותה בשאלה זו או אחרת. במקרה כזה הממשלה — וכמוה כל גוף ציבורי ויחיד — רשאית בהחלט להוסיף ולעמוד על דעתה ולהילחם עליה, אך חלילה לה להפעיל את השוט התקציבי לסכירת הפיות או להכתבת הטעם, גם כאשר אין זה לטעמה. לצערי, איני רואה דרך אחרת לגבור על חולשתה זו של הדימוקרטיה, חולשה שהיא גם מקור כוחה.
    תמיד תבחרו למי אתם מוחאים כפיים."…..אתה מצטייר כאנרכיסט רדיקלי מסוכן לחברה עלייך ללמוד להזדיין בסבלנות…!

    • כל מה שכתבת פה גידי איננו נכון לא רלוונטי ונוגד את החוק ואת כל כללי הדמוקרטיה. אבל נתחיל מכך שלמשטר אין כסף הוא גובה אותו מהציבור זה מה שנקרא כספי ציבור. והתמיכה שתרבות איננה יכולה להיות סלקטיבית. אתה מחפש מדינה שאין בה מתנגדי משטר? אין בעיה היתה פעם כזו ב שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. שרת התרבות מופקדת על תקציבים הם אינם שלה ואינם של המשטר הם של הציבור ולאף אחד אין זכות לומר לציבור קטן או גדול מה יראו ומה לא יראו.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>