Skip to content

איך זה שחייל אחד לבד מעז: על הספר "הקמע של דֶדֶה" של יוחאי אופנהיימר

הספר "הקמע של דדה" של יוחאי אופנהיימר ממחיש כי בנסיבות מסוימות "סרבנות אפורה", ואפילו סירוב פקודה ממש הוא המעשה המוסרי יותר, המעשה הנכון יותר. והקורא אינו יכול שלא לתהות: כיצד הייתי יכול אני להפעיל מעט התנגדות להלימות פטישי מפקדיי במסגרת שירותי הצבאי?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

הספר "הקמע של דֶדֶה" של יוחאי אופנהיימר, החזיר אותי באחת לשירות הצבאי שלי לפני למעלה מעשור. הדמות הראשית בסיפור היא דדה, מש"ק מודיעין בבסיס שכוח-אל בסיני, בשנים שבין מלחמת יום הכיפורים להסכם השלום עם מצרים, כשרוחות של שלום-פוסט מלחמה מנשבות בארץ. ובתוך אווירת התקווה והחשדנות שאפפה את המדינה, הבסיס שדדה משרת בו נתון במלחמה-זוטא משלו, ומפקד הבסיס מנסה לנווט את בסיסו השוקע בתוך הסערה שפקדה אותו.

טלטלה זו תחילתה בהפרה של הכללים הצבאיים הנוקשים. סדר, משמעת והיררכיה פיקודית הם האדנים עליהם הצבא מושתת – כך ישרקו לכם כל קצין וכל טירון; אלא ש"הקמע של דדה" מציג מציאות אחרת, שבה ההיררכיה הפיקודית פוגעת בצבא, ודווקא התנגדות לה – כפי שאופנהיימר מתאר באופן עשיר ורגיש – מחזקת אותו.

ההתרחשויות באותו בסיס ממחישות שבנסיבות מסוימות "סרבנות אפורה", ואפילו סירוב פקודה ממש – גם אם אין היא "פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה", כלשון השופט בנימין הלוי בעניין הטבח בכפר קאסם – הוא המעשה המוסרי יותר, המעשה הנכון יותר. דדה וחבריו אינם אנרכיסטים, הם לא מתכוונים לערער את הביטחון הלאומי אלא להפך, כמעט אפשר לומר שהם פועלים בשמו. הם מראים כי בין ציות עיוור לסרבנות גיוס יש מנעד שלם של אפשרויות, ושגם לחיילים שנמצאים בתחתית שרשרת המזון יש כוח רב בידיים. וביני לבין עצמי תהיתי: כיצד הייתי יכול אני להפעיל מעט התנגדות להלימות פטישי מפקדיי במסגרת שירותי הצבאי?

לצד סיפורו של הבסיס הצבאי, אנו מקבלים הצצה גם לחיזוריו הבוסריים של דדה אחר נשים, כמו גם תמונה של משפחתו של דדה ומערכת היחסים המורכבת שלו עמה. מסכת חיזוריו הרומנטיים של דדה נעה בין הנאיבי, לפתטי והטורדני ומתוארת באופן מדויק ומעורר הזדהות, אך תיאור משפחתו של דדה מעט קהה וחסר. גם הקישור שנעשה לכאורה בין שואה לגבורה, ובין עבודתו של האב ב"יד ושם" לבין שירותו הצבאי של דדה מעט נדוש ומאולץ. לשבחו של אופנהיימר ייאמר כי הוא מטפל בו באופן עדין שלא גולש למחוזות הסנטימנטליות והשמאלץ.

*

קראתי פעם רשימה שכתבה הסופרת והפובליציסטית שהרה בלאו, שבה היא מבקשת לסייע לסופרים בראשית דרכם לצלוח את המחסום הבלתי-עביר שנקרא "מימוש (חוסר) כישרון". באותה רשימה בלאו הציעה להתייחס לכתיבת ספר פרוזה כמו אל כתיבת שרשרת של רשימות קצרות. לכתוב טור של 600 מילים אני יודעת, אמרה לעצמה בלאו הצעירה, אז פשוט אכתוב הרבה מאוד רשימות כאלו – להלן: פרקים – שכולן ביחד ישתרשרו לכדי רומאן.

"הקמע של דדה" הוא ספר הפרוזה הראשון של אופנהיימר, משורר ופרופסור לספרות באוניברסיטת תל אביב. אינני יודע האם אופנהיימר קרא את הרשימה הנ"ל של בלאו, אך במהלך הקריאה חשתי לפרקים שכך מתאפיינת כתיבתו. הכתיבה של אופנהיימר בהירה, קולחת ומעוררת מחשבה, אולם לעתים נדמה שמבחינה פיגורטיבית – גם אם לאו דווקא מבחינה נרטיבית – כל פרק נכתב בפני עצמו, וחסר איזה חוט צורני שישזור אותם. "הקמע של דדה" הוא בהחלט ספר טוב, אולם כמדומני שעריכה מעשירה ומתערבת יותר הייתה הופכת אותו לספר טוב מאוד.

הקמע של דֶדֶה • יוחאי אופנהיימר • הוצאת עם עובד • 2016 • 254 עמ'

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן