ה- 21 ביוני הוא היום הארוך בשנה, בצרפת הוא סיבה למסיבת ענק בכל ערי וכפרי המדינה – חג המוזיקה. הרחובות מלאים חוגגים, מוזיקה מכל פינה פה די ג'י ושם להקה וכאן סתם רמקול בעוצמה מקסימלית מנסה להתגבר על זה של שכנו. קקפוניה נוראית.
עשן נקניקיות המרגז ממלא את האוויר, ודוכני מזון בכל פינה כמעט כמו שוק לילה טאיוואני טיפוסי, בלילה הזה כל אחד יכול למכור מזון ברחוב בלי הגבלה. ועוד לא אמרתי מילה על אלכוהול, המוחיטו כובש את הרחוב, הבירה זורמת כמים.
מסיבה אחת גדולה. שגם אם תרצו לא תוכלו להתעלם מהמקצבים השונים שנשמעים מכל פינה, וגם אתם כמו כולם תתחילו לקפץ ולרקד. כל אחד כמיטב יכולתו במילא אף אחד לא ישים לב.
זה לא שלמחרת יש חופש, כולם יקומו בבוקר הלומי בירה וילכו לעבודה. ככה זה חג המוזיקה הוא ה- 21 לחודש למחרת היום זה כבר סיפור אחר אבל עכשיו, חוגגים.
ריח החשיש והמריחואנה נישא באוויר כאילו אין חוק (ואם יש חוק? זה אומר שלא מעשנים?) וכולם עם חיוך מרוח על השפתיים. מהומות? משטרה? כלום, פשוט ברדק עממי רועש , הומה, עמוס ולמרבה הפלא ללא אירועים חריגים כלל.
בחג המוזיקה אף אחד לא ממש יודע לאן הוא הולך, ההחלטה לצאת לבלות היא כמעט מובנת מאליה, מכאן והלאה רגליכם, קיבתכם, וההמון הזורם מכל מקום לכל מקום, כבר יחליטו להיכן תלכו.
חג המוזיקה הוא מסורת, דקה לפני החופש , דקה לפני הוואקנס – כשהחום המעיק והזיעה הניגרת כמים לא מפריעים לאף אחד לחגוג. כי מסורת שכזו אוהבים בצרפת. מסורת ללא דת, מסורת ללא מגבלות, מסורת של חופש.
למי שיש את כל הלילה יעבור מאתר לאתר ממסיבה למסיבה מלהקה ללהקה ויחזור הביתה מסטול או שיכור או שניהם גם יחד, עם שלפוחית מפוצצת, רגליים כואבות בגדים רטובים מזיעה וחיוך על השפתיים.