עצמאות ומיתוסים

המופע של פראנקי וואלי וארבע העונות בהיכל התרבות של תל אביב, יום העצמאות של ארצות הברית, נוכח השגריר האמריקאי, חגיגת להיטים איכותית.

Print Friendly

את ג'ון טרבולטה ואוליביה ניוטון-ג'ון אמנם לא ראינו אמש על הבמה בהיכל התרבות של תל אביב, סמלים כל אמריקאים קלאסיים, אולם את האיש העומד מאחורי קול הפלצט המדהים בביצועו של שיר הנושא מתוך הסרט שיצא בשנת 1978 לפני כמעט ארבעים שנה –  Grease, ראינו וגם שמענו, פראנקי וואלי, נושק לשנתו ה- 83, שיערו צבוע כדי לכסות את הלבן, פניו כבר חרושות קמטים המעידים על גילו המבוגר אולם קולו, אוהו קולו, הדבר האמיתי, לא פלייבק ולא אפקטים אלקטרונים המבקשים לתמוך ולצבוע, פשוט מיתרי קול מהאיכות המובחרת שעושים את המלאכה בנאמנות כל שישים שנות קריירה, לוקח את הקהל שמילא את היכל התרבות למסע במכונת הזמן אל נקודות חשובות בתולדות האנושות, לפחות זו שתמיד חיבבה מוסיקה פופולארית.

פראנקי וואלי בתל אביב. צילום: יובל אראל

פראנקי וואלי בתל אביב. צילום: יובל אראל

פראנקי וואלי, או מי שמוכר לצעירים שבחבורה כדמות המובילה בסרט הסמי דוקומנטרי – Jersey Boys, הוא חתיכת זמר שיודע את המלאכה.

כבר לפני שישים שנה בקירוב, פראנקי ואלי, החל לשיר אקפלות בהרמוניות עם הרכבים שונים ברחובות ניוארק, בניו ג'רזי. הולך בדרך שהובילה לשורת להיטים אלמותיים בשנות השישים והשבעים – Sherry ,Big Girls don’t cry, Walk like a man ועוד,  מגיע למכירות של למעלה מ 175 מיליון אלבומים ונכנס להיכל התהילה של הרוקנרול בשנת 1990.

ארבע העונות מודל 2017. צילום: יובל אראל

ארבע העונות מודל 2017. צילום: יובל אראל

אז אמש האגדה הזו הרימה את כל הקהל בהיכל התרבות של תל אביב.

ההרפתקאה של המפיק כרמי וורטמן להביא את פראנקי וואלי לתל אביב נחתמה אמש בניצחון אמיתי כאשר בפני קהל רב שגדש את יציעי היכל התרבות של תל אביב, ובראשם מר דיויד מלך פרידמן, שגרירה החדש של ארצות הברית של אמריקה, החוגגת את יום הולדתה ועצמאותה המאתיים ארבעים ואחת, עלו חברי להקת ארבע העונות בהרכב הנוכחי הכולל ארבע זמרים צעירים המגיעים מקליפורניה, הרכב נגנים מצויין וכמובן פראנקי וואלי בכבודו ובעצמו, אשר למרות מידותיו הגופניות הלא גבוהות, גילו המאוד מאוד גבוה – האיש בן 83!! קולו המפורסם, הפלצט המיתולוגי שהרטיט לבבות רבים במשך קרוב לשישה עשורים בשירי הריקודים או הסלואו של פעם, נותר בכל איכותו הקולית, עמדתי קרוב מאוד אל פראנקי בתחילתו של המופע ובסופו, זה הוא, זה הקול, אלו העיניים, שלמרות השנים הרבות, עדיין נוצצות באותו זיק נעורים שובבני המלווה את השירה הכל כך חודרת אל תוך הגוף והנשמה.

אז געגועים לטרבולטה ואוליביה היו, אולם ההרכב החדש ישן של פראנקי וואלי וארבעת העונות הגיש לקהל ליין אפ שכיסה כמעט את כל הלהיטים הגדולים, אלו הצרובים בזיכרון האישי של רוב רובם של הצופים עוד מימי נעוריהם.

פראנקי וואלי וארבעת העונות. צילום: יובל אראל

פראנקי וואלי וארבעת העונות. צילום: יובל אראל

אחת מנקודות השיא במופע, מיד לאחר אתנחתא קצרצרה ומינורית בה החליף פרנקי חלק מתלבושתו הייתה הביצוע המדהים לשיר של להקת הדריפטרס, אני מתכוון לספניש הארלם המיתולוגי, ביצוע מעולה שסחף את כל ההיכל לסשן מחיאות כפיים עשיר וממושך. תשואות רבות נשמעו שוב בהיכל כאשר פראנקי הגיש את הביצוע לשיר הנחשב כצד B של התקליטון עליו הופיע השיר Rag Doll שהיה להיט ענק, מהו אותו צד שני אתם שואלים, אה, שיר לא ממש חשוב, כזה שממלא את הוויניל, משהו ששמו הוא Silence Is Golden, בכלל לקראת סיומו של המופע הגיע הרגע בו פראנקי פונה לקהל ורומז שכדאי גם לרקוד, זו ההזדמנות שאני מאיץ בחברי שנכחו בהיכל לקום ולעשות מעשה, זה לקח שניות ספורות עד שהרחבה בקדמת הבמה התמלאה בקהל מעריצים ומעריצות שהצטרפו לשירה בציבור עם פראנקי וואלי וחברי להקתו לאוצרות הלהיטים שעוד נותרו ברשימת השירים, כאשר ממש ברגעים האחרונים עובר פראנקי ולוחץ את ידיהם של כל ברי המזל העומדים צמוד לבמה, מותיר את הערב כחוויה מתקנת ואיכותית אחרי הסאונה הימתיכונית שחווינו ערב קודם בפארק הירקון. אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, יש בה הרבה צדדים, השבוע טעמנו שניים מהם, רק דוכן נקניקיות וחרדל או המבורגרים וקטשופ לצד בירה באדוויזר לייט עם כמה זיקוקי דינור היו חסרים כדי להשלים את אווירת יום העצמאות של אמריקה.

Print Friendly

על אודות יובל אראל

הייתי שם - כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם - בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון (למעט מקהלת הצבא האדום). כיום אני מתעסק בצילום תמונות סטילס וקטעי ווידיאו בהופעות, מופעים, במיוחד בסצנת האינדי בגוש דן, במועדונים – בארבי, לבונטין 7, סאבליים, תאטרון תמונע, אוזן בר ואחרים. לעתים אני גם כותב, מנסה לתת ביקורת נכונה, תמציתית וראויה למופעים שאני מבקר בהם. כתבות נוספות מתפרסמות בבלוג של יובל אראל - http://yuvalerel.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה מוזיקה, תרבות, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.