פגישת מחזור

המופע של הרכב הפיוז'ן הקנדי Uzeb באמפי "וואהל", פארק הירקון, תל אביב. חמישי, 13.07.2017.

Print Friendly

הזיכרון המיושן והדהוי שלי משלל המופעים שחוויתי בשנות השמונים והתשעים בפארק הירקון שולף את השם הכל כך יוצא דופן – Uzeb, מנסה לשבץ אותו באחת מהפתקיות המונחות להן אחת על השניה בין כבלי הניוטרונים שרצים מתחת לקרקפת, הוא בוהק, השם, מנצנץ, מעלה נשכחות אך מסרב לנקוב ביום, שנה ומקום. אני מנסה את עצמי פעם נוספת, במגירות בהן אני מאחסן עשרות קלטות אאודיו, ביניהן אני שולף שלוש קלטות של Uzeb, כן, פעם בדור הביניים בין האנלוגי לדיגיטלי היו גם סרטי מגנט כרוכים בחפיסות פלסטיק, קסטות, קלטות, הראשונה – Live À L'Olympia משנת 1986, השניה -  Noisy Nights משנת 1988 והשלישית Uzeb Club משנת 1989. כך שלוש קלטות – אלבומים, ארבע שנים והרבה צלילים המבקשים לתחום את הג'אז הבסיסי בערבוביה של רוק ופיוז'ן, מעין כור היתוך רב שכבתי שבזמנו היה לוהט ביותר.

UZEB, תל אביב 2017. צילום: יובל אראל

UZEB, תל אביב 2017. צילום: יובל אראל

להקת Uzeb הוקמה באמצע שנות השבעים בעיירה דרומנדוויל בחבל קוויבק שבקנדה בידי הגיטריסט מישל קוסון והבסיסט אלן קארון  יחד עם המתופף פול ברושו שהעמידו בקדמת הבמה את כשרונם כוירטואוזים היודעים להסתנכרן ולשלב בנגינתם שלל השפעות המגיעות מעולמות שונים כג'אז, פופ, רוק, Fאנקי לצד מוזיקת עולם. אפשר לומר בביטחון מלא כי קוסון וקארון היו חלוצים בתחומם כאשר חיברו אל כלי המיתר החשמליים שלהם מקלדות וציוד מידי שסייע להם להפוך את נגינתם לקסומה עד מכושפת כאשר כמעט כל צליל של כלי נגינה עיוות בצאתו מתחת לידיהם בעת שלחצו על הדוושות, נקשו בקלידים ופרטו על המיתרים, כך הם יצרו את הפיוז'ן המכושף, כור ההיתוך לצלילים, סוגות וסגנונות, עניין שכיום הפך לסטנדרט מתבקש אצל כל הרכב היתוך מתקדם.

מישל ואלן, Uzeb. צילום: יובל אראל

מישל ואלן, Uzeb. צילום: יובל אראל

 לשמחתי הרבה איתרע מזלי וחוויתי אז בשנות התשעים את ביקורה של הלהקה בפארק הירקון, באמפי האינטימי החבוי בינות לשיחים על שפת האגם, אמפי וואהל.

אמש חזרתי יחד עם מאות צופים נלהבים שבעומק הדי.אנ.אי האישי שלהם צרובים הזיכרונות מאותו ביקור בתחילת שנות התשעים בתל אביב, ביקור שזמן קצר אחריו הלהקה התפרקה כשאנשיה פורשים כנפיים לקריירות עצמאיות. אולם אף פעם אל תגיד אף פעם. עשרים וחמש שנים לאחר הפרידה, השלושה נפגשו שוב לפני כשנה, הבינו שהחיבור ביניהם יכול לעבוד מחדש והחליטו להחיות, כמו עוף החול המיתולוגי, את אותו הרכב עם החומרים מאז, לטעום פעם נוספת מהצלילים ההם. החיבור מחדש או הרי – יוניון, כפי שהמושג נאמר באנגלית והפך לטייטל העומד בחזית סבב ההופעות החדש והמחודש הוביל אותם לצרף את ישראל, תל אביב, לסבב.

אז מה היה לנו אמש?

קצת אנדרלמוסיה אנרכוניסטית מיותרת ברגעים הראשונים שקהל רוכשי הכרטיסים המתין אל מול שולחן ההזמנות בכניסה לאמפי המתוחם, עניין שביסודו היה מיותר אילו ההתארגנות ההפקתית הייתה יותר מדויקת וברורה (מדוע לא לנפק כרטיסים שעל גביהם נקוב לכולם המיקום המדויק, שורה ומושב).

בסופו של דבר וקצת אחרי השעה הנקובה לתחילת המופע עלו לבמה חמישה נגנים שפתחו בסשן שהזכיר כמעט אחד לאחד את המבנים המוזיקלים שפרנק זאפה המנוח היה מנגן עם חברי להקתו אמהות ההמצאה באותן שנות השבעים העולצות. בפרק הזמן הקצרצר שבין קטע לקטע הכריז נגן הבס, אסף קופלר כי הם להקת CONFUSION שפעלה כאן בשטח התחום בין הג'אז והרוק המתקדם בשלהי המאה הקודמת, הודעה שסחפה מחיאות כפיים רבות, הלהקה שפעלה בזמנו היוותה סוג של אבן דרך בעולם הג'אז המקומי באותן שנים עד פירוקה והגירתם של נגניה לפעילויות מוסיקליות שונות ברחבי העולם לצד שמות מהחשובים שבסצנה.

פתיחה מוצלחת לאיחוד עם איחוד נוסף בגרסה הישראלית, יפה. השראה.

אוקי, לקראת השעה תשע עולים שלושת חברי הלהקה האורחת, מישל אלן ופול לבמה והחגיגה מתחילה, כשעה וחצי ללא הפסקה למעט כמה פניות של מישל ואלן לקהל כמה טוב שהחם התאחדו וחזרו לתל אביב, כאשר מישל שואל את הקהל כמה מהנוכחים עתה היו במופע הקודם אז פה באמפי, אחרי שעשרות ידיים הונפו למעלה (גם שלי…), המשיך מישל ובירך את האנשים החדשים כדבריו, בבחינת הדור החדש של מאזיני הפיוז'ן הג'אזי שלהם.

בזה הרגע חלפה בראשי המחשבה שבעצם, מי שהיה אמרו להיות נוכח כאן כעת, הם למעשה ממשיכי הדרך המקומיים, המוזיקאים מהדור הצעיר שלקח את מתווה הדרך של חברי Uzeb ושדרג אותו הן מבחינה טכנולוגית והן מבחינה רעיונית, ואני מאוד ברור במילותי, שני הרכבים ישראליים חשובים ומצויינים – Layerz של   ו- Tatran שהיו חסרים לי בקהל, לגבי Tatran הם היו באותה שעה בעיצומו של מופע משלהם בכיכר קדומים ביפו העתיקה כחלק מפסטיבל עירוני של ימות הקץ.

המופע עצמו כלל כתריסר קטעים מתוך ששת אלבומי האולפן של הלהקה שפרשו למעשה את הצליל האופייני שנכח בגוונים של כלים שלא היו על הבמה, ואני מתכוון לכלי הקשה אתניים לצד כלי מיתר אקוסטיים ואורגנים, כלים שצליליהם הגיעו מתוך מיתרי הבס והגיטרה החשמלית שעובדו באמצעות האפקטים, המיקסרים והמחשב שחוברו אליהם, אלו שנחשבו אז כעניין חלוצי וכיום הם עניין מאוד בסיסי. היה זמן איכות, למרות החום והלחות האדירה שהפכה כל חולצה באמפי לסמרטוט לח.

Print Friendly

על אודות יובל אראל

הייתי שם - כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם - בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון (למעט מקהלת הצבא האדום). כיום אני מתעסק בצילום תמונות סטילס וקטעי ווידיאו בהופעות, מופעים, במיוחד בסצנת האינדי בגוש דן, במועדונים – בארבי, לבונטין 7, סאבליים, תאטרון תמונע, אוזן בר ואחרים. לעתים אני גם כותב, מנסה לתת ביקורת נכונה, תמציתית וראויה למופעים שאני מבקר בהם. כתבות נוספות מתפרסמות בבלוג של יובל אראל - http://yuvalerel.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה מוזיקה, תרבות, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.