הסרט "לרקוד" מצייר אגדה יפה על ילדה שחולמת להיות בלרינה בפריז במאה ה-19, אבל הדרך מלאה מהמורות, שחיתות, אכזריות ומוסר השכל שצריך לעבוד ממש, אבל ממש קשה...
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
"לרקוד" הוא סרט הנפשה צרפתי, המכוון באופן ברור לילדים (ובעיקר לילדות), אולם חולק לא מעט מהמשותף עם הסרט "ברבור שחור" של דארן ארונופסקי. השניים משלב רגשנות קיצונית עם כמה אימרות קשות וברורות מאוד על מה שנדרש כדי להצליח כבלרינה ברמה עולמית.
"לרקוד": כדי להצליח צריך לעבוד ממש קשה…
פליסי (בלועזית קולה של אל פאנינג, ובעברית רונה-לי שמעון) היא ילדה יתומה קטנה ממחוז ברטאן, שבורחת לפריז עם חברה הטוב ביותר, הממציאן ויקטור (קולו של דיין דהאן באנגלית). החלום שלה הוא לרקוד עבור האופרה בפריז.
אודט, המנקה היפהפייה של בית האופרה – שכנראה הייתה פרימה בלרינה לפני שפצעה את רגלה, מרחמת עליה. אדמונית ומלאת חיים, לפליסי יש אנרגיה של זיקוקי די-נור, אבל עדינות של פיל בחנות חרסינה. עם זאת, לאחר גניבת מכתב ממוען אל רקדנית לעתיד, קמיל (קולה של מאדי זיגלר), היא מקבלת אודישן.
יוצרי הסרט, אריק סאמר ו-אריק וורין, עושים עבודה הוגנת בתיאור פריז של המאה ה-19, כפי שמוזכרת ברומנים של בלזק: הכל מתנהל על פי היררכיה, סנוביזם, שחיתות וחשאיות. מגדל אייפל עדיין בבנייה, כמו גם פסל החירות בטרם נשלח לאמריקה (אבל מופיע כאביזר שימושי באחת מהסצינות היותר מופרכות בסרט).
הסרט מתקדם בדיוק כפי שניתן לצפות אותו, נופל במהמורות תסריטאיות ויוצא מהן, בדיוק כמו הכישרון של פליסי – שברור כי רוצה להצליח בבלט 'מפצח האגוזים'. הצופים יודעים כי עליה לצמוח ולפרוח בטרם היא תקפוץ קדימה, גם אם אמה של קמיל (בדמות המזכירה את קרואלה דה ויל) רוצה להתנקם בה ורודפת אחריה עם פטיש.
"לרקוד" מצליח באופן מובהק בכל סצינות הריקודים, שמונפשות באופן ריאליסטי ומלא חיים, בכל קפיצה או פירואט. ליריבות בין פליסי לקמיל יש רוע מסוים, והסרט לא מקמץ בלהראות אכזריות זו, כמו גם את המסירות של הרקדניות שעושות הכל כדי לזכות בתפקיד הנחשק.
עם זאת, "לרקוד" הוא בהחלט בין סרטי הילדים המרגשים ביותר שיש על מסכי הקולנוע בקיץ זה, בוודאי ילהיב את הקטנטנים, ובעיקר ילדות עם שאיפות להיות רקדניות הבלט הטובות בעולם לכשתגדלנה.
XXXXX