בהתבסס על הרומן הגרפי: ‘The Coldest City’, "פצצה אטומית" הוא סרט הביכורים כבמאי יחיד של דיוויד לייץ', שביים מספר סצינות בסרט "ג'ון וויק". השילוב בין יכולתו של יוצר הסרט לקטעי פעולה ובין מעמדה של שרליז ת'רון כאחת הנשים הבכירות בהוליווד כיום (במיוחד לאחר תפקידה בסרט "מקס הלוחם: כביש הזעם"), עורר תקווה כי יופק "ג'ון וויק" נשי, על אף שהסיפור עוסק בעולם הריגול של ברלין בעת סוף המלחמה הקרה. התוצאה הסופית היא ערבוב סוגתי: "פצצה אטומית" אמנם לא אחיד לכל אורכו, אולם הוא מותח, עשיר בקטעי פעולה מרשימים וכמובן משחק נהדר של ת'רון.

"פצצה אטומית": שרליז ת'רון מכסחת את כל הסוכנים החשאיים בברלין

בעוד בסרט אין מחסור בקטעי פעולה מצויינים, "פצצה אטומית" מתוסרט לעיתים באופן מקוטע, ומותיר את הצופים בלא מעט שאלות עם סיום הסרט. הקו המרכזי בסיפור הוא די בסיסי – לא מביא משהו חדש שלא נראה בעולם הקולנוע, ובטח שלא בעולם ספרות הריגול. בסרט יש מעט קטעי רגש משכנעים, מה שמקשה על חלק מהצופים להיטמע עלילתית או להזדהות עם הגיבורה. קל לעקוב אחריה במהלך הסיפור, אם כי העריכה בחרה קצת לסבך את העניינים – בקפיצות האינסופיות בין חדר החקירות בלונדון ובין המתרחש בברלין.

החלקים המוצלחים בסרט "פצצה אטומית" הם בעניינים הטכניים. לייץ' מדגים שהוא מחזיק במיומנות אדירה מאחורי המצלמה, וכוריאוגרף נהדר של קטעי פעולה אכזריים במיוחד באיכותם. סצינה אחת בחדר מדרגות היא גולת הכותרת של הסרט כולו, ולייץ' השקיע את כולו בצילום המהיר, בקצב העריכה ובאומנות הפעולה המהירה. החזון שלו זוכה למחמאה יפה באמצעות הצלם ג'ונת'ן סלע, המשתמש במגוון צבעים עמומים כדי לצבוע את בד האקרנים והאווירה בסרט נקבעת על פי גוונים אלו. "פצצה אטומית" הוא ללא ספק תרגיל בסגנוניות על פני חומר, אבל הכישרון של לייץ' הופך את הסרט לחוויה מספקת ומהנה במהלך שעתיים גדושות ומלאות.

מכל מקום, הנכס העיקרי של "פצצה אוטמית" הוא ת'רון, אשר שוב מוכיחה שהיא מסוגלת לסחוב סרט פעולה שלם על כתפיה. היא מגלמת את לוריין – מרגלת ללא הרבה הבעות פנים, שיודעת להתמודד במיומנות רבה עם כל הסוכנים הקשוחים שנתקלים בה. בדומה ל-"ג'ון וויק", תו'רן מבצעת בעצמה את רוב קטעי הפעולה, מה שעוזר לרומם את המוצר הסופי. למרבה הצער, אופייה לא מספק עומק רב, אבל מרתק מספיק ולו בשביל סרטי המשך.

מבחינת שחקני משנה, השותפים של ת'רון לא כל כך ברי מזל. ג'יימס מק'אבוי הוא זה שעושה את הרושם הגדול ביותר, ונראה שנהנה לגלם את דמותו של פרסוויל – מנהל תחנת הריגול בברלין. שאר השחקנים אינם עולים בקנה אחד, ורובם מבוזבזים בתפקידיהם, אם זה ג'ון גודמן (המגלם סוכן סי.איי.איי.), אוטובי ג'ונס המשמש כמתחקר בחדר חקירות – תפקידו בעיקר לשאול שאלות ולהגיב. סופיה בוטלה מנסה להפיק את המירב מתפקידה כסוכנת צרפתית, אבל זמן המסך שלה מוגבל מדי עבור הדינמיקה שלה עם לוריין – ומערכת היחסים בין השתיים לא מובילה לשום מקום. אדי מרסן הוא אולי הדמות הסימפטית ביותר בחבורה, בתפקיד ספייגלאס, אבל הוא מופיע רק בקומץ סצינות ואינו זוכה לעובי דמות.

החסרונות בתסריט של "פצצה אטומית" מונעים מהסרט לממש את מלוא הפוטנציאל שלו. אף על פי כן, הסרט עדיין מעביר זמן איכות בקולנוע. מעריצים של סרטי פעולה בוודאי ייהנו ממה שלייץ' ות'רון מציעים, ויש תקווה כי אותו במאי יצליח גם להתמודד עם סרטו העתידי: "דדפול 2". רוחות סוף עונת הקיץ כבר מנשבות, רוב הקלפים של הוליווד כבר נשלפו, והסרט "פצצה אטומית" מומלץ לחובבי ז'אנר ריגול/פעולה להוטים, שמחפשים תוכן שפונה דווקא לקהל מבוגר יותר.