בעל החלומות: על "ספר עלטה"

יש ב"ספר עלטה" מספר סיפורים טובים, אך הם בבחינת "מעטים מול רבים". תחת האצטלה של החלומות המחבר מותיר את הסיפורים לא רק לא מפוענחים, אלא גם גולמיים, כמו חומרי החלום. רוב הסיפורים לא מממשים את הפוטנציאל הגלום שבהם, וחבל

Print Friendly

בתקופה האחרונה אני ישן גרוע וחולם נהדר. אני אמנם משתדל לרקום חלומות ביום יום באופן תמידי – וכמובן מנסה להגשים אותם – אבל לא זכורה לי תקופה כה פורייה מבחינה חלומית, במובן הצר של המילה. ותהיתי האם יש קשר בין שני חלקי המשוואה, האם כאשר סוף-סוף נעצמות שמורות עיניי, נפשי מנסה להיאחז בשינה באמצעות תכסיסים שונים, שאחד מהם הוא החלום.

חשבתי גם שאולי שפע החלומות שלי נובע מכך שאני קורא לאחרונה את "ספר עלטה" של מחבר חרדי עלום שם שמתחבא תחת הפסבדונים "עיגול שחור" (•). הספר מורכב משרשרת של סיפורים קצרים שכולם מתחילים במילים "חלמתי ש..", ובשל העובדה שחומרי המציאות שלי עוסקים בחלומות – אני קורא ספר שעוסק בחלומות – אך טבעי שאחלום הרבה.

כיוון שהמחבר משוקע בעולם זה, הספר שופע בחומרים מן העולם היהודי או העולם החסידי בפרט. ביהדות יש שתי גישות בנוגע לחלומות: הגישה הראשונה מזלזלת בחלומות, "חלומות שווא ידברו", והשנייה רואה בהם מין נבואה: בספר בראשית יוסף חוזה את עתיד מצרים באמצעות חלומות, וכן נבואתם של מספר נביאים ניתנה בחלום.

חלומות אמנם מסמנים פריצת גבולות, אך הם גם פתח לחוסר מחויבות של הכותב. כך החלומות בספר מאפשרים למחבר להתפרע אך גם לא לעמוד מאחורי הדברים שכתב, כלומר הם עוד אחת מהעלטות, מהמגננות שהמחבר מתעטף בהם – שהראשונה שבהם היא כמובן היותו עלום-שם – וחבל. מכיוון שהסיפורים ממילא סוריאליסטיים, המגננה הזו מיותרת – ברור שהם לא יכולים להתרחש כלשונם במציאות. סיפורי החלום מאפשרים למחבר את האמביוולנטיות שיש ביהדות בנוגע לחלומות, כך שמצד אחד יש בסיפורים ממש ומאידך הם לא באמת, זה "סתם". אף קורא לא רוצה לקרוא סיפור שהוא "סתם", ואף סופר-פרוזה לא מעוניין להיות "סופר סתם".

אני אוהב סיפורי נונסנס, כמו אלו שהספר מתברך בהם, אולם כאן בא לידי ביטוי החיסרון השני של הספר: בוסריות. תחת האצטלה של החלומות המחבר מותיר את הסיפורים לא רק לא מפוענחים, אלא גם גולמיים, כמו חומרי החלום. חלומות הם מקור סיפורי מאוד עשיר, אך הם חייבים לעבור עיבוד משמעותי. בסוריאליסטיות שלו הספר מזכיר אמנם את "ספר המעשים" של ש"י עגנון, אך אלו של האחרון הרבה יותר מפותחים. בין "עיגול שחור" ל"עיגול של עגנון" לא מחבר קו אחד.

יש בספר מספר סיפורים טובים, ומכיוון שהם בבחינת "מעטים מול רבים", אמנה אותם בשמותיהם. אלו הם: "השטריימל הראשון שלי", "המלך האחרון של עולם הדיבור", "חלום מתקופה קודמת בחיי", "צדק שבתאי" ו"אונס קבוצתי של התורה" (אם כי האחרון הוא יותר "מאסה" מאשר סיפור); יש בספר גם משפטים מבריקים, כמו "בונים את בית המקדש השלישי. עבודת המקדש משחררת", או תיאור של אדם שמתנועע בתפילה "כמו לולב שבלע רקדנית בטן"; ויש גם סיפור אחד שבאופן מעניין נמצא על רצף אחד פסיכו-סקסואלי עם השיר "תפילין" של יונה וולך, אלא שבעוד השיר של וולך עוסק באזורים פאליים, הראשון עוסק באזורים אוראליים; אך יחד עם זאת, רוב הסיפורים לא מממשים את הפוטנציאל הגלום שבהם.

לרוב, ספר של סיפורים קצרים כדאי לקרוא קמעא-קמעא, על מנת להתענג על כל אחד מהם בנפרד, אך יש ספרים שחייבים לקרוא אותם ברצף, בין אם כיוון שסיפור מתכתב עם סיפור, ובין אם בכדי להיכנס "לאווירה" או לראש של הכותב. כזהו המקרה של "ספר עלטה". בכריכה האחורית של "ספר עלטה" נאמר אמנם שיש מהלך או תנועה מסוימת בספר, אך אני לא חשתי בכך. לדעתי כדאי לקרוא את הספר ברצף על מנת להיכנס לאווירה חלומית. זה נכון שיש בספר הון של חומר גלם לא ממומש וחלקכם אולי יחושו אי נחת בזמן הקריאה של הספר; אולם אם הספר הזה יגרום לכם לחזור לחלום – דיינו.

ספר עלטה עיגול שחור • רסלינג – המעבדה הוצאה לאור 2014 195 עמ'

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת; למדתי תורה בישיבה, למדתי ספרות ומגדר באוניברסיטת תל אביב, למדתי לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת בר אילן. כעת אני תלמיד לתואר שני במשפטים ועורך דין :) [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה פנאי, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>