אם אנו מודעים לכך, ואם איננו מודעים לכך, אנחנו עסוקים הרבה מאד במערכות היחסים שלנו. אם זה מערכת היחסים שבינינו לבין יחידים קרובים, כמו – בן/בת הזוג, הילדים שלנו, ההורים, האחים, החברים, העמיתים לעבודה, השכנים, או, במערכת היחסים שלנו עם זרים יחידים ועם החברה בכללה.

בעצם, מבלי שאנו מודעים לכך, חלק גדול מן הזמן אנו נוברים בשאלה לא פשוטה: עד כמה איתן ויציב מעמדי בעולם המציאות היומיומית שלי. מעמד איתן ויציב, משמעו אצלנו בעומקים – בטחון הישרדותי. האם מקומי בזוגיות יציב, מקומי בהורות יציב, מקומי בעבודה יציב, מקומי בעולם בכלל יציב. האם אני עלול כל רגע להיזרק מחיי.

בסתר ליבנו אנו אוחזים באמונה שאומרת – ככל שיותר אנשים צריכים אותי, וככל שהצורך שלהם בי יותר שורשי ועמוק, כך אני פחות בר החלפה, ולכן לא אזרק בקלות אל מחוץ למסגרת החיים שבניתי לי. עמוק בתוכנו אנו מאמינים ש-אני חי בזכות מספר האנשים האוהדים אותי, ועומק האהדה כלפי. ככל שאני רואה יותר הוכחות לכך שאני אהוד, כך אני יותר שלו ובטוח. אך מדד זה הוא יומיומי ואפילו רגעי – כל רמיזה לכאן או לכאן מייצרת את השקט הנפשי, או, הורסת אותו. אמונה זו גורמת לכך שהשלווה הנפשית שלנו נשענת על העולם שמחוץ לנו, ואין לה כל קשר למצבנו הפנימי.

גם כמות הכסף שהצלחנו הרוויח, הוא מדד אובייקטיבי וישיר לכמה האחרים אוהדים אותי ומוכנים לשלם לי על כישרונותיי, ידיעותיי, פקחותי, כוחי וכו'. הכסף שאנו צוברים, מעבר לכך שהוא מהווה כוח הישרדותי ממשי, הוא מהווה גם הוכחה שמחזקת את תחושתנו הפנימית להיותנו בעלי ערך בעיניים החיצוניים, בהם אנו נתלים כדי לקבל חיזוק ליציבות מעמדנו.

החוויה הפנימית שלנו אומרת – אם אני אהוד מספיק, העולם יחוס עלי, יגן עלי, ואני אשרוד את היום. מצד שני, אם איני אהוד, ואם אנשים אינם משלמים לי כסף על כישרונותיי המיוחדים, או שאינם מוחאים לי כפיים, או שלא עושים לי לייקים, או שלא כותבים עלי בעיתונים, או שלא מחמיאים לי ורק מבקרים אותי, משמע שאני בסיכון הישרדותי ואני עלול להיזרק מחיי. כך אנו מעניקים לכל מה שמחוץ לנו כוח עצום, לא רציונאלי. אנו חווים כמעט כל מלת ביקורת של האחר כדריכה עלינו. כמעיכה. כהקטנה שלנו. כאי ראייה אותנו. כרצון לדחות אותנו. כרצון לחדור לטריטוריה שלנו, ולגזול מאתנו משהו. אנו רואים את האחר כמי שרוצה לשלוט בנו, לאנוס אותנו, ולבטל את עצם קיומנו.

בגלל אותה עמדה גבוהה שהענקנו לחוץ, כמי שיגן עלינו בעת צרה, אנו מרגישים שכל נציג של החוץ עלול לפגוע ברגשותינו ולכן אנו מפחדים לפתוח את הפה, להביע דעה, לכתוב, לשיר, לצייר… להיות אנו. מתחת לפחד מפגיעה רגשית מסתתר חשש הישרדותי. בלא מודע שלנו, אנו מאמינים כי יש בכוחו של כל אחד, לזרוק אותנו מן השיוך החברתי, או, מהבית שבנינו. להגלות אותנו. להרוג אותנו. אנו מדמים כי הוא מאיים על שיוכנו החברתי והכלכלי, ולכן על המשך קיומנו בעולם.

ההיפוך

מאד כואב לנו ודוחה אותנו לחוות את עצמנו נחותים. כשאנו מרגישים נעלבים, מוכים נפשית, מושפלים, דחויים, או, מפוחדים, זה בלתי נסבל עבורנו. קשה לנו לומר על עצמנו: אני מפחד פחד נורא. הרבה יותר נסבל עלינו לחוות רגשות סלידה וביקורת כלפי הזולת – הוא מגעיל, מטומטם, שתלטן, נבזה, אטום… במקום להרגיש את תחושת הנחיתות, את תחושת התלות באחר, את התחושה שרוממנו את האחר ונתנו לו כוח אדיר, את תחושת הפחד מהגירוש, את העלבון על היותנו כל כך חסרי אונים, אנו מעדיפים לעבור בתוכנו במהירות לעמדת מלחמה. לעמדה של כעס: "הוא הכעיס אותי, הוא עיצבן אותי. אני שונא אותו – בא לי להרוג אותו".

רגשות הכעס, המלחמה והרצון לחסל מישהו שמאיים עלינו חברתית, שוכנים אצלנו בכבד. אך מקורם הראשוני לרוב הינו הכליה הימנית. הכליה הימנית, מבין שתי הכליות נוטה לעסוק ב"ענייני חוץ" – באינטראקציות חברתיות. היא עסוקה בפחדים חברתיים, בה אנו חווים את עצמנו כחיות נרדפות על סף כליה.

הכליה הימנית שוכנת בצמידות לכבד. בין שני איברים אלו קיים שיתוף פעולה רגשי. הכליה, שעיקר ענינה הוא פחדי מוות, מעבירה מסר לכבד על אודות פחדיה, והוא, הופכם לרגשות יותר רלוונטיים ומקובלים – כעסים. פחדי המוות של הכליה מתרגמים את עצמם בכבד לשנאה ורצון נקם.

הכליה הימנית שלנו, כשאינה מאוזנת, גורמת לנו להרגיש כמנוצחים במלחמה. כחסרי אונים מול האויב. לוזרים נצחיים. האויב הנורא שמולנו נדמה לנו כבעל כוח, ביטחון עצמי ונשק גדולים משלנו. אנו חווים את עצמנו כצאן לטבח בידיו, כמי שאין בכוחם להגן על עצמם מפני שואה.

הכבד, לעומת הכליה, גורם לנו להרגיש כעומדים בפרץ מול אויב, כמחזירי מלחמה, כמגנים על עצמנו בכבוד מתוך עמדה של כוח. כנוקמים על אי הצדק שנעשה לנו. זה נותן לנו להרגיש בסדר עם עצמנו – לא נמות בלי להשיב מלחמה… איננו קרבנות, איננו עלובים, מוכים, נרפים. הלכה למעשה אנו טובעים בים הכעסים של עצמנו, ומעשית איננו עושים דבר. אנו ממשיכים שוב ושוב להיפגע ולסבול. אנו מתבשלים במיציה המרירים של המרה שותפתו של הכבד.

לחיות מעל לרגשות

רגשות הפחד ורגשות השנאה הם רגשות בלתי נסבלים עלינו. הם כל כך עצמתיים שאין בכוחנו לשאתם. הדרך שלנו להתמודד עימם בדרך כלל הינה לחיות "מעליהם". כלומר – רובנו הופכים "לישות-על" שהדברים מתרחשים מתחתיה ואינם נוגעים בה. אנו מגנים על עצמנו דרך התכחשות מתנשאת: אנו לא נסחף לרגשות הנמוכים של נחותיי העם. זהו כמובן שקר עצמי.

ההחלטה להיות עליון מעל לרגשות הקשים אינה פעולה מודעת. זהו מנגנון הישרדותי בלתי נשלט. המנותק מרגשותיו אינו בוחר להיות כזה, הוא נמצא בעמדתו מכורח פחדיו מעוצמת הרגשות הפוקדים אותו. הוא חווה את הרגשות הקשים כרגשות מתועבים שאין ביכולתו לשאת את לכלוכם. הוא רוצה להיות נקי, טהור. מלאכי. נאור. מואר.

כשאנו מרגישים תלויים בקבלת האחרים אותנו, כדי להרגיש בטחון, זה מפחיד אותנו מאד, ואז, מעבר לכך שאנו חיים מעל לרגשות שלנו, אנו הופכים את עצמנו ל"מרוממים מעם". אנו מתעלמים מקיומו של האחר. "אני מצוי במגדל השן שלי, לא יודע כלל שיש אחרים. לא מרגיש כל איום, לא יודע שיש מלחמה. אוזני אטומות למתרחש, עיני עיוורות. כלום לא מתרחש מסביבי…". אנו מייצרים לעצמנו סיפור שמבודד אותנו מלכתחילה, וכך הוא מגן עלינו. "לא נולדתי בזמן הנכון". "אני מזן אחר". "אני בא מעולמות אחרים לגמרי".

כדי להגיע למצב של חיים מעל לרגשות ומעל לשאר העולם, נוצר אצלנו בתוך הגוף נתק בתקשורת שבין האיברים – במקום לקבל שדרים רגשיים ותודעתיים בלתי נסבלים מכיוון הכליה והכבד, אנו עוברים "לגור" למעלה, בראש, ומתנתקים מן הגוף. שם למעלה, בראש, הדברים נראים יותר נינוחים. שם אפשר לעסוק במילים, במספרים, בפילוסופיה, במשחקים, בדעות, בידע. שם אין רגשות אישיים, שם יותר קריר, נעים, צח וטהור…

האדם המצוי בראשו יכול לבוא לחברה מתוך נתינה גבוהה: "קחו מטובי… ראו כמה אוצרות יש לי עבורכם". כך הופך הנחות, המפוחד והתלותי, לרצוי, באמצעות שכלו. כך הנרדף הופך להיות בעל עמדה חשובה ומקובלת.

הן ההתכחשות לרגשות הקשים המצויים בפנים, והן העמדת הפנים כלפי חוץ, גוזלות אנרגיות יקרות מפז. מכמנים של אנרגיות שיכלו להיות מנוצלים לעשייה פורייה, יצירתית ויפה מוסבים לאנרגית הגנה ושמירת הביטחון בגבולות שלנו.

פה מפוחד

הפה שלנו אמור היה לעזור לנו לשמור על בטחון הגבולות שלנו. לומר לסובבים אותנו: זה מקובל עלי, וזה אינו מקובל. כך אני רוצה שתנהג לידי, וכך אני דורש שלא תנהג כלפי. מכיוון שאנו מפחדים מאד מן התגובה החריפה של הסביבה על עצם הפגנת התעוזה ונחרצות, הכליה המפוחדת שלנו, ממלאה את פינו מים. אנו שותקים כדגים, וחיים בין הטיפות.

מאחר ואיננו מביעים בקול את דרישותינו, אט אט נכבשים גבולותינו. אנשים אחרים חודרים אל תחום המחיה שלנו ועושים בנו כבשלהם. הם גוזלים את האנרגיה שלנו, הם עושים לנו מניפולציות, מכופפים אותנו לרצונם מכתיבים לנו את צרכיהם – ואנו, מפחד העימות, מתכופפים ומסכימים לחדירה זו. פה משוחרר אינו מפחד להביע עמדה של נחרצות כוח ונחישות – אלו הם תנאיי שלי לקרבה, לחברות, למשא ומתן. זה מה שמתאים לי! רק אדם בעל בטחון עצמי, הנובע מכך שהוא עצמו מכיר בערכו החברתי הגדול, ואינו תלוי בדעות האחרים, מסוגל לבוא למערכת יחסים כלשהי מתוך הצבת תנאים מוקדמים ברורים ליחסים.

כליה וכבד רגועים ובטוחים מקרינים בנחישות את הגבולות. אז האדם יכול לזרום עם סביבתו באהבה ורוגע. הוא אינו מפחד להיגזל. אינו מפחד להיות מנוצל. הוא יודע מה הם רצונותיו ויכולותיו והוא מקרין החוצה את הגבול – עד הנה האנרגיות הן שלי ולשימושי, ומכאן, אני נותן לאחר, באהבה. אדם כזה נותן מה, איך ומתי שנכון לו לתת. הוא מאפשר להתקרב אליו. הוא מאפשר לעצמו להתקרב לאחרים. במצב זה של נינוחות ודיוק של הגדרת הגבולות, הנתינה יכולה להיות עצומה. כי כל אותן אנרגיות שהוקצבו לחשדות, לנקיטת אמצעי זהירות, לשמירה, להתגוננות, להתנשאות, להתעלמות, להתנתקות, להעמדות פנים ועוד, יכולות להפוך לאנרגיות של עשייה, יצירה ונתינה לזולת. על זה נאמר – וכיתתו חרבותיהם לאתים.

בטחון עצמי אמתי

מנין יבנה בנו הביטחון העצמי, שאכן אני רצוי וחשוב, שאין בתוכי שום חשש מפני סילוק נידוי או הריגה חברתית? אלו באים מן הכליה השמאלית. שם קיימת אנרגיה של האישור – מי אני במקורי. מה הם כוחותיי. מה הן יכולותיי. מה עומד מאחוריי. מי היא נשמתי הנצחית…

הכליה השמאלית, מעצם מהותה, מחוברת אל הנשמה ואל מקורותינו הרוחניים. היא יודעת את שרשרת האבות הקדמוניים שמהם האדם יונק את כוחותיו הרוחניים. היא יודעת – מפני שהגוף שלנו הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה. יש בנו זיכרון אינסופי שכתוב בתאי הגוף שלנו.

כל עוד משתמשת הכליה הימנית בכבד כדי לכעוס, לבטל, להתנשא ולבוז, נותר כל הידע האדיר שבכליה השמאלית חסר תועלת. למרות שבכליה השמאלית שוכנים מטמונים ואוצרות היכולים לתת לאדם את כל "התעודות" להן הוא נזקק כדי להרגיש בטוח ושקט, אין לאדם נגישות לאוצרות אלו. הוא רגיל לחפש את אישוריו מן החברה, בה הוא רואה אויב, תוך שהוא מאדיר את בעלי הסמכות שמדכאים אותו. בכל פעם שאדם פונה החוצה אל מדכאיו "העליונים" כדי לקבל מהם אישור על כך שהוא "הנחות", הינו בעל ערך כלשהו, הוא נותן יד לדיכוי והנמכת עצמו, מעצם פניה זו. פניה זו החוצה, מצהירה חד משמעית שהאדם מנתק את עצמו ממקורותיו, ובז להם בתוך עצמו. הוא טוען כלפי מקורותיו – איני סומך עליכם, איני מאמין בכם. אני בוטח רק בגדולים ובחכמים ואתם אינכם כאלו בעיני.

חוסר ההרמוניה בין שתי הכליות, הימנית והשמאלית, הינו חוסר דו שיח אנרגטי ביניהם. ברוגז זה יוצר חוסר ביטחון עצמי, חוסר אמון עצמי והתעלמות קשה מן האמת הפנימית. שלום בין-כלייתי מאפשר לאדם לממש את ייעודו עלי אדמות.

איך זה משפיע על הגב והמותנית

המלחמה שקיימת בינינו לבין העולם שמחוץ לנו בעצם נמצאת בתוכנו, בחצר האחורית. כשכליית ימין מדכאה את כליית שמאל ואומרת לה – אין לי סיג ושיח עמך, אני לא מכירה בכוחך ובאוצרותייך, אני עליונה עלייך, אנו יוצרים בתוכנו היררכיה: התעלמות פנימית ודיכוי עצמי של חלקים בתוכנו. הכליה הימנית מרגישה עצמה, כלפי השמאלית, עליונה, חשובה, נכונה, יודעת. האמת היא, שהיא אינה יודעת דבר, היא רק מקבלת את בטחונה מכך שהיא מתקשרת עם הכבד, שהוא איבר של יוזמה ויצירה, ושל הוצאה לפועל של יוזמות יצירתיות חדשות לבקרים. היא מעדיפה אותו על פני תקשורת עם חברתה השמאלית, שהיא, כביכול, הזויה, ועוסקת בידע איזוטרי מעמיק, נסתר וחסר בסיס קונקרטי.

הכליות נמצאות בגב. הן המלכות הנסתרות של החצר האחורית שלנו. מהן יוצאות תעלות האנרגיה אל כל הגב אל הרגליים ואל הראש. חוסר השיח שבין שתי הכליות משפיע על כל השרירים האחוריים שלנו. כשיש חוסר תקשורת בין הכליות שלנו, מימין ומשמאל, הגב שלנו לכל אורכו, יחד עם אחורי הרגליים, העורף והקרקפת מכווצים, ואין זרימה אנרגטית בריאה בין הצדדים.

כשקמה עלינו המציאות ודורשת מאתנו התמודדות חדשה, הופכת חוסר ההרמוניה שבתוכנו למלחמה בין כל אגפינו. דווקא בזמנים הקשים, בהם היינו צריכים לקבל את מלוא התמיכה של הגב שלנו, איננו מצליחים ליצור שיח בריא בין הכליות. אנו לא מצליחים להישען לאחור על העוצמה הרוחנית שלנו. על האמת הנצחית הנמצאת בגבנו. אנו הופכים להיות מעשיים. מהר מהר לחשוב עניינית מה לעשות כדי לחלץ אותנו מן הצרה שנחתה עלינו. ברגע שאנו "נשענים" על הקדימה המעשי שלנו, במקום על האחורה הנוכח שלנו – כלומר, אנו נשענים על "מה עושים עכשיו" כדי לחלץ את עצמנו מהצרה, במקום להישען על כוח, המצוי בתוכנו, שביכולתו, לתמוך בנו תמיכה אבסולוטית, הנמצאת לרשותנו תמיד, אנו חוטפים כאב גב! ברגע שאנו נשענים על אנרגיית הכבד במקום על אנרגיית כליית שמאל, אנו מעבירים את המשען השרירי שלנו ימינה וקדימה, ומעוותים את איזון העמידה שלנו. כשאנו נשענים על אנרגיית הכבד הלוחמני, אנו מאבדים את שיווי המשקל הגופני, והגוף שלנו מתחיל להתעוות ולהכאיב לנו במותנית ובגב התחתון, ברגליים, בעורף ובעיניים.

ההסכמה לראות בנו ישות רוחנית נצחית, היא שבירה של אמונה ושל דרך פעולה הרגלית, אותה אימצנו בראשית חיינו עלי אדמות. אנו מאמינים שהקשר עם החוץ הוא שתומך בנו, מייצב אותנו, מעניק לנו הגנה ומבטיח את קיומנו. איש אינו מלמד אותנו שדווקא הנפרדות היא הכוח שלנו. שוב ושוב מעבירים לנו מסר – קשרים בינאישיים, חיבורים רגשיים, חברויות, משפחה, הם המעניקים לך כוח הישרדות. אנו עיוורים ליכולת שלנו לייצר את העמידות שלנו בזכות החיבורים שבין חלקינו שלנו. אנו משקיעים שעות על שעות בתקשורת החוצה, ואפס זמן בתקשורת אמתית בין החלקים הפנימיים שלנו. אנו מחפשים את האהבה בחוץ, במקום לגלותה בפנים. והתשלום על כך… כאבי גב.

ועכשיו… רוב האנשים ישאלו – טוב, נו, אז מה עושים. ואני אשיב – שוב אתם מחפשים את דרך המעשה. את התשובה החיצונית. לא עושים. קוראים את המאמר שוב ושוב ומרגישים. יושבים בשקט ומקשיבים פנימה. חווים. נושמים… מסכימים להרגיש. מסכימים לדעת את עצמנו מבפנים.

אירי ישראלי-רושין  

מאמרים קודמים של המחברת