"שמונה וחצי" בסמינר הקיבוצים: עושים כבוד לפליני

סרטו המופתי של פדריקו פליני מקבל גירסה בימתית מאתגרת וייצרית. למרות שמדובר בהצגת סטודנטים, שסיימו השנה את לימודי המשחק, במבחן התוצאה היא הצגה טובה יותר מהרבה הצגות שראיתי בתיאטרון הממוסד

Print Friendly

★★★★★

אמן מיוסר, במאי קולנוע, שרוי במחסום כתיבה. הוא אינו מצליח להתקדם ביצירת סרטו החדש ובמקביל הוא תקוע בחייו האישיים והרגשיים. תופעה שאופיינית להרבה אמנים. הגיבור מוקף נשים שמעריצות אותו או סתם מוכנות לשכב איתו בשביל תפקיד. גם זו תופעה מוכרת.

הגיבור שלנו מתמודד עם השקרים בחייו ועם הצורך שלו להכיר באמת, עם היצרים שמרחיקים אותו מהיצירה ועם הדחפים המיניים הסותרים, ובעיקר הוא מנסה להתפייס עם עצמו, להביא שלום לנפשו הפגועה. עליו לבחור. הבחירה אינה קלה.

אמו מיוסר תקוע בחייו האישיים והמקצועיים

 "שמונה וחצי" של פליני הוא אחד הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים, אם לא הטוב ביותר. עכשיו הוא מקבל גירסה בימתית, מפתיעה ומסקרנת, לא בתיאטרון הממוסד, אלא דווקא בשולי הפרינג', בהפקה של בוגרי מגמת משחק בבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. הבמאית מירי לזר לקחה את היצירה הארוכה של פליני, קיצרה אותה, לדעתי יותר מדי, ויצרה עם קבוצת הסטודנטים שלה, הפקה מקצועית, מעניינת בדרך כלל ומלאת אנרגיה.

מה שאהבתי בהצגה זה קודם כל האומץ להתמודד על הבמה עם יצירה של פליני. משימה מאתגרת. מדובר ביצירה צנועה, כמעט מינימליסטית בהשוואה לעולם הדימויים הצבעוני והפנטזיונרי של פליני. לכן תהיה טעות להשוות בין ההצגה לסרט. צריך להתייחס להצגה כאל יצירה נפרדת ועצמאית. ההצגה "שמונה וחצי" כוללת הרבה דימויים, חלקם מיניים, מערבת בין פנטזיה למציאות ומנסה להעביר את ייסוריו של האמן ואת נפשו הסוערת. מלבד כמה מעידות בבימוי ובמשחק, המשימה זוכה להצלחה.

מוקף נשים שמוכנות לשכב איתו בשביל תפקיד

המשחק אינו אחיד ברמתו. דווקא הדמות הראשית, של פליני, מאכזבת. אופק כהן, השחקן שמגלם את הגיבור הטראגי, נראה לי חסר אנרגיה ובעיקר חסר תשוקה. גם כשמשחקים במאי או אמן שתקוע עם היצירה שלו ועם החיים שלו, אני צריך לקבל תשוקה. לא קיבלתי אמן מיוסר, אלא שחקן עם פוקר-פייס. ואם הסערה מתחוללת בנפשו פנימה, היא לא באה לידי ביטוי מספיק. רק לקראת הסיום, כהן מתחבר לדמות.

השחקנים סביבו עושים את המיטב. חלקם טובים יותר וחלקם פחות. בעיקר אציין את אורי גוב, בתפקיד סופר, מבקר ויועץ לתסריט, שהוא בעצם הקול השפוי בהצגה. גם מאי מלר, בתפקיד אשתו הנבגדת של הגיבור, נוגעת ללב. תפקידי הנשים מעוצבים טוב יותר מאלה של הגברים. ההצגה מעוצבת, מדוייקת וסובלת לעיתים מבימוי יתר. "שמונה וחצי" עושה כבוד לפליני ורק חבל, שהמוזיקה הנפלאה של נינו רוטה, המלחין האהוב על פליני, חורקת ברמקולים של סמינר הקיבוצים.

למרות שמדובר בהצגת סטודנטים, במבחן התוצאה היא טובה ורעננה יותר מהרבה הצגות שראיתי השנה בתיאטרון הממוסד. הצגה מעניינת, ייצרית ומעורת למחשבה על כישלונו המהדהד של אמן גדול. כדאי לראות.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>