לאחר שכתב על המלחמה והאלימות הקשורים לסחר בסמים בגבול ארצות הברית ומקסיקו בסרט "סיקאריו", וטווה עלילה מסקרנת על זוג אחים שהם בעצם שודדי בנקים במערב טקסס בסרט "באש ובמים", השחקן שהפך לתסריטאי – טיילור שרידן, בוחן תעלומת רצח בשמורה אינדיאנית במדינת ויומינג בסרט "רוחות קרות". עתה שרידן יושב גם על כס הבמאי, עת שהוא מעבד תסריט שכתב בעצמו, המשמש גם כסיום לטרילוגיה הניאו-מערבונית שלו על זילות החיים באיזור הספר האמריקני. הסרט משמש גם הזדמנות להפגין את מה שלמד בשיתופי הפעולה הקדומים שלו עם במאים נהדרים, כמו דניס וילנב ו–דיוויד מקנזי. "רוחות קרות" הוא סרט טוב, רחוק מלהיות מושלם, שמציג את כוחו של שרידן כבמאי, יותר מאשר תסריטאי.

"רוחות קרות": ג'רמי ראנר ואליזבת אולסון פותרים תעלומה

בדומה לעלילות הקודמות שלו, התסריט של שרידן מתחיל כסרט מתח רגיל, אך תוך התפתחות אפלולית, נראה שיש עוד הרבה מתחת לפני השטח, כמו למשל איכות החיים הירודה של האינדיאנים החיים כיום בארצות הברית, שיעור ההיעלמויות הגבוה והפגיעות המינית של בנות קהילה זו, ובעיקר – כיצד ממשלת ארצות הברית מתייחסת למקרים אלו. התסריט של "רוחות קרות" שומר את חקירת הרצח כמרכז העלילה באופן פשוט ונקי, ומותיר מספיק מקום עלילתי לארוג רגעים משמעותיים יותר של התפתחות אופי ודרמה רגשית. אף על פי שסיפור המסתורין שמוביל לרצח מרתק וחכם, הפתרון מגיע מעט מהר מדי והמסתורין מתפוגג לאפלה, בלי שהוא מותיר הרבה רגש.

ככלל, לסרט "רוחות קרות" יש אותן נקודות חוזק וחולשה, כמו היצירות הקודמות של שרידן. "רוחות קרות" מצייר את סביבת ויומינג (הסרט צולם למעשה במדינת יוטה), כעולם מחוספס וחסר כל, כתוצאה של מדיניות ממשל מערכתי, מכוון ושיטתי. עם זאת, בניגוד לסרט "סיקאריו", "רוחות קרות" נאבק לספק פרשנות חברתית עשירה, תוך התייחסות לבעיות חברתיות ופוליטיות. הבעיה האירונית בכל המצב, שהתסריט עצמו סובל מאותו מצב שסובלים האינדיאנים כיום – דמויותיהן אמנם מוצגות כקורבנות חזקים, אך דווקא הדמויות הלבנות מובילות את הסרט ומצילות את המצב.

בעוד הדמויות הראשיות ב-"רוחות קרות" יוצאות די סטריאוטיפיות, הן זוכות לעומק בזכות השחקנים האיכותיים שמגלמים אותן. הרקע של שרידן כשחקן משרת אותו היטב, אם לשפוט לפי ההופעה החזקה ש-ג'רמי ראנר מעניק לדמותו של קורי למברט – אקדוחן בן ימינו עם סיפור טראגי מאחוריו. גם שותפתו של ראנר ליקום הקולנועי של מארוול, אליזבת אולסן, מופיעה בתפקיד מסקרן כג'יין באנר – סוכנת אף.בי.איי. אידיאליסטית ונחושה, אך חסרת ניסיון בפשע מסגנון זה. ג'יין יותר פעילה כסוכנת פדראלית מאשר דמותה של אמילי בלאנט בסרט "סיקאריו", אבל בסופו של דבר שתיהן מוזזות הצידה, לטובת הסיפור המרכזי והדמות הגברית בעלילה. לראנר ולאולסון יש כימיה מאולצת בסרט, ודווקא גרהאם גרין בתפקיד של בן, ראש המשטרה של השמורה (והיחידי עם הומור בסרט), הוא זה שגונב את ההצגה.

סגנון הבימוי של שרידן כאן מזכיר את מקנזי יותר מאשר את וילנב, במונחים של שותפיו הקודמים. "רוחות קרות" לוכד באופן יפהפה את הטמפרטורות המצמררות ואת ההרגשה המבודדת של ויומינג באמצעות הצילום של בן ריצ'רדסון ("חיות הדרום הפראי"), אך חסר הפיוט החזותי והדימויים העשירים שנמצאו בסרטים "סיקאריו" ו-"באש ובמים". תזמון הוא גם נושא בעייתי כאן, כמו המספר המוגבל של סצנות פעולה ומתח, וכשהן מגיעות בסופו של דבר – הן זניחות לחלוטין וגם הביצוע די שטוח. אף על פי כן, שרידן נהדר כתסריטאי המטפל בנושאים מטרידים וכואבים, וניסיונו להעכיר את האווירה או ליצור מלנכוליות בלב הצופים הוא מדויק ומרשים.

למרות שיש מספר חסרונות בהשוואה לסרטים "סיקאריו" ו-"באש ובמים", הסרט "רוחות קרות" שווה צפייה ומספק פתרון הולם לסיפור פשע המתואר כמערבון מודרני. הסרט מחזיק את 110 דקותיו ביותר קטעים דרמטיים מאשר סצינות מתח ופעולה, אולם הוא נהנה ממשחק טוב וסיפור עם היסק פוליטי חשוב.