מייקל שייבון מסקרן אותי. יש סופרים שמסקרנים אותי כבר מרגע לידתם כסופרים – בדרך כלל מתלווה לזה קילומטראז' קודם כפובליציסטים או בבמה מרכזית אחרת – ויש סופרים שהסקרנות שלי לגביהם נבנית בשלבים. סופרים אמריקניים עכשוויים מעולם לא הלהיבו אותי יותר מדי, אבל הבאזז שנוצר סביבם ליבה את יצר הסקרנות שלי וגירה אותו אט אט. על הסופרים מהסוג השני נמנה גם שייבון, שעניין אותי במידת-מה כבר בספריו הקודמים "איגוד השוטרים הידיים" ו"ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". אולם רק בספרו האחרון "טלגרף אווניו", יצר הסקרנות שלי הבשיל לכדי קריאה של יצירתו.

"טלגרף אווניו" מתרחש באוקלנד שבקליפורניה, ארצות הברית – לא רחוק ממקום מגוריו של הסופר – ובמרכזו ניצבות שתי משפחות: משפחת סטולינגס השחורה ומשפחת ג'פי הלבנה, שהן גם חברות וגם שותפות עסקיות: לגברים נט וארצ'י יש חנות תקליטים שהיא מוסד מקומי בשם "תקליטי ברוקלנד" ואילו אביבה וגוון מנהלות עסק של לידה טבעית בבתים של היולדות. ומעל שני העסקים מרחפות שתי מאכלות שמאיימות לסגור את שני העסקים, ומעיבות גם על החברות רבת השנים של שני הזוגות.

בתום קריאה של "טלגרף אווניו", כשחשבתי ביני לביני על הספר, כשניסיתי לעבד את החוויה שלי מהספר, התחושה הראשונה שעלתה בי היא ריחוק. בעוד קריאה של ספר מעולה יכולה להביא אותנו לתחושת אינטימיות מאוד גבוהה (איך הסופר מכיר אותי? אני הייתי שם גם!), ב"טלגרף אווניו" לא נוצרת כזו אינטימיות.

תרמו לכך כמה דברים. ראשית, כפי ששמו מעיד עליו, "טלגרף אווניו" הוא ספר מקומי, שמנסה להביא את המראות והקולות של שכונה מסוימת, והניסיון לתרגם את הריחות לעברית הוא משימה מורכבת. נכון אמנם שסוגיות רבות הן אוניברסליות (סגירת "תקליטי ברוקלנד" מזכירה באופן מעניין את עלילת הסדרה הישראלית "זגורי אימפריה") ואולי קורא עם חוש דמיון מפותח יותר משלי יחוש קרבה עמוקה יותר למתרחש, אך בי הספר כמעט ולא נגע, כי אם לכל היותר רפרף על פניי.

נוספה על כך גם העובדה שהספר מבוזר מאוד מבחינה עלילתית. פרט לעבים המתחשרים מעל שני העסקים, מפציעים ב"טלגרף אווניו" גם ילד שנשכח למשך שנים ומסתבר שהוא בנו של אחד הגיבורים, אב מזדקן שהוא כוכב קולנוע בדימוס ומעוניין לעשות קאמבק בשלהי ימיו, התמודדות עם הומוסקסואליות בגיל הנעורים ועוד דמויות רבות. מעבר לפיזור העלילתי שיוצר תחושה של העדר מרכז והעדר כיוון, הביזור העלילתי מביא לכך שכל אחת מהעלילות, שטומנות בחובן סוגיות עמוקות, לא מטופלת כדי צרכה.

על הפיזור העלילתי שייבון בוזק גם איזו פטפטנות ספרותית, שמאפיינת במידה מסוימת את הספרות האמריקנית, ושיוצרת הרבה רעשי רקע שרק מקשים על הקורא לבור את המוץ מן התבן. לעניות דעתי מוטב היה לו שייבון היה מפנה את חדוות הפטפוט שלו לפיתוח והעמקה של הדמויות.

הסיבה האחרונה לריחוק שחשתי היא הרבה יותר אינדיבידואלית, ותהיתי עד כמה היא משותפת לקוראים אחרים. מכיוון שבמרכז הספר עומדת חנות תקליטים נוסטלגית, יש בספר הרבה מאוד רפרנסים לשירים ותקליטים ישנים. מוזיקה יכולה ליצור הרבה מאוד אינטימיות, אלא שרובם מהרפנרסים היו זרים לי, כשומע-הדיוט, כמי שאוזניו ערלות למוזיקה שהוא איננו מורגל בה. המתרגם משה רון מנסה אמנם לגשר על הפערים באמצעות הערות שוליים רבות – תופעה בספרות מתורגמת שהיא נפלאה ממני – אך אלו רק העמיקו בי את תחושת הזרוּת והבּוֺרוּת. קרוב לוודאי – אני תקווה – שחובבי מוזיקה מושבעים יותר ממני יפיקו מהספר הנאה רבה יותר.

טלגרף אווניו • מייקל שייבון • מאנגלית: משה רון • ספריה לעם הוצאת עם עובד • 2016 • 551 עמ'