פתיחת שנת הלימודים מלווה כל שנה בהכרזות על רפורמה כזו או אחרת בתכניות הלימודים.  גם הפעם לא החמיץ שר החינוך את ההזדמנות לצאת בהכרזות על תכניות חדשות ופרס השבוע את משנתו החינוכית.

אחרי שהסביר בכל ערוצי הפרסום את הצורך להרחיב ולהגביר את לימודי המתמטיקה "16,644 תלמידי כיתה י"ב ברחבי הארץ לומדים מתמטיקה ברמה של 5 יחידות לימוד בשנת הלימודים הנוכחית… מסתער השר בנט על לימודי האנגלית.  במסיבת עיתונאים לקראת פתיחת שנת הלימודים אמר: "כל ילד במדינת ישראל חייב להיות מצויד באנגלית מדוברת. זה צורך בסיסי בהיי-טק, באקדמיה, בכלכלה ובעולם הגלובלי שאנחנו נמצאים בו. לא יכול להיות שילדה באופקים לא תדבר אנגלית כמו ילד באמסטרדם" (עיירת פיתוח בנגב מול כרך בן מיליון תושבים במערב אירופה???).  השר הציג תכנית לתגבור לימודי האנגלית בישראל משלב בתי הספר היסודי ועד לסיום התיכון, ועיתונאים חרוצים חיפשו, מצאו והציגו במהדורות החדשות חבורת תלמידים שלא מסוגלים לענות על שאלות באנגלית. ספק אם אותם תלמידים היו עונים תשובות טובות יותר בהיסטוריה או בספרות. ובכלל, קל מאוד למצוא בּורוּת בכל נושא ובכל מקום.

במפגשים עם צעירות וצעירים לפני ואחרי צבא העובדים במלצרות, גם בפריפריה, אני שומעת אותם מדברים אנגלית לא רעה במבטא נכון. אין ספק שיש מקום לשיפור האנגלית ובעיקר בכל הנוגע להבעה בעל פה ובכתב (קריאה, קריאה ועוד פעם קריאה).

אבל אם עוסקים בכישורי שפה מן הראוי לפתוח את הדיון לעוד כמה שפות חשובות ששר החינוך אמור לטפל בהקנייתן. נפתלי בנט, מנהיג המחנה הלאומני שמורשת ישראל (שם מכובס להדתה) בראש מעייניו ושאותה הוא מחדיר לתכניות הלימודים בנחישות אך בשקט, כדי לא להרגיז את ההורים המותשים, לא אומר דבר על לימודי העברית והערבית – שפות האם של תושבי ארץ ישראל היקרה כל כך לליבו.

נתחיל הפעם בערבית. בשבוע שעבר נסעתי עם חברותי בתנועת נשים עושות שלום לטייבה לכנס על השלום המיוחל. פגשנו שם נשים ערביות משכילות, מצליחות ובעלות תודעה פוליטית חזקה, חלקן עוטות חיג'אב וחלקן בלבוש מערבי ושיער גולש.  הגברים – ראש עירית טייבה וח"כ איימן עודא – דיברו עברית אבל כשהגיע תור הנשים לשאת דברים, הן התעקשו לדבר ערבית וניכר בהן שהן כועסות על שאנחנו לא מבינות את שפתן. אחת הדוברות שעוסקת בחינוך רב-תרבותי משוכנעת שהשפה היא המפתח לשלום, וכמו שערביי ישראל לומדים עברית ומדברים עברית, עלינו, נשות השלום, ללמוד ערבית. לפני שעברה לדבר בשפת האם שלה, אמרה בעברית מושלמת: "אם אתן רוצות אתנו שלום, תתחילו ללמוד את השפה שלנו. אני לא רוצה לשמוע שוב שהשפה הערבית קשה לכן ללמידה". מדי פעם נידבה לנו כמה מילים בעברית. יצאנו מתוסכלות מחוסר הנימוס של המארחות אבל גם בהרגשה שיש מידה רבה של אמת בדבריה. רוב היהודים בישראל לא למדו ערבית ולא מבינים את השפה. המצב היום טוב יותר ואני שמחה לספר שהנכדים שלי לומדים ערבית בשלושה בתי ספר שונים באזור המרכז וזאת, למרות הרוחות הרעות שנושבות מהממשלה בכל הקשור לדוברי ערבית…

ומה קורה עם העברית? עם שפת האם של התלמידים? השפה בה נכתבו אוצרות התרבות שלנו, כולל "ארון הספרים היהודי" שבנט וחבריו מתהדרים בו, שפתם של רבי יהודה הלוי, עגנון וביאליק?  האם יש במורשת ישראל עוגן חשוב ובסיסי יותר משפת המקרא? האם תלמידים המסיימים 12 שנות לימוד מדברים וכותבים עברית תקינה? על פי דיווחים של מרצים באוניברסיטאות הקוראים עבודות של סטודנטים, המצב אינו מזהיר. יתכן שצריך לערוך תחרויות בכתיבת טיעון ובוויכוח מובנה (debating). וגם בעברית – רק קריאה, קריאה ועוד פעם קריאה – משפרות את שפתו של התלמיד ואת כושר הביטוי שלו בכתב ובעל פה. אבל ההתבטאות היחידה ששמענו משר החינוך בנושא העברית היא: יוזמה חדשה של בנט: לימודי עברית לערבים כבר בגני הילדים ולא מכיתה ג' כמו שהיה נהוג עד כה, "צורך קיומי-פרנסתי".

אבל אחרי הדברים האלה, אין  להתעלם מההשפעה של העידן הדיגיטלי על עושר השפה של ילדים ומבוגרים בכל העולם, או במילים פשוטות יותר על הירידה בשימוש בשפה. בתקופה שבה עיני הילדים (וגם המבוגרים) נעוצות שעות רבות כל כך במסך כלשהו, מסך שמאפשר לקבל מידע ולתקשר עם כל העולם ואחותו במינימום מילים, למה להתאמץ לקרוא ספר או לכתוב חיבור ? כשכל האינפורמציה נמצאת במרחק נגיעה במכשיר הנייד שאפשר לדבר אליו או לתקשר איתו בהקשה על צלמית (icon) חמודה, למה לשוחח פנים אל פנים או אפילו לדבר בטלפון עם חבר כשאפשר לשלוח מסרון קצר עטור צלמיות צבעוניות. למה לבטא אהבה במילים כשאפשר לשגר מסרון עם לב אדום רוטט לנערה עם הקוקו מהכיתה המקבילה. כך, אט אט מתנוונים כישורי השפה וחבל. כי שפה, כמו מוזיקה, מפתחת את הכישורים הקוגניטיביים, מחברת אותנו לנכסי תרבות ומרחיבה את אופני הביטוי הרגשי. אם לא נעצור ונפעל להגביר את השימוש במילים ומשפטים, יחזירו אותנו הצלמיות בהדרגה לשפת החרטומים הפרימיטיבית שקדמה לכתב האותיות והייתה מורכבת מציורים קטנים, ממש כמו הצלמיות של עידן המחשבים.