★★★★★

אני בא לתיאטרון כדי לעבור חוויה, להתרגש, לחשוב, לצחוק או להזיל דמעה. אפשר להסתפק גם בפחות. ההצגה "פתאום דפיקה בדלת" לא עשתה לי את זה.

המחזה (צבי סהר שגם ביים ועודד ליטמן) מבוסס על סיפורים קצרים מתוך ספריו של אתגר קרת. הרעיון מסקרן ומאתגר: להפיח רוח חיים בדמויות האפלות והסוריאליסטיות של קרת. הבמאי סהר וקבוצה של שחקנים, יוצרים ומעצבים, משלבים וידאו, בובות ושחקנים בניסיון לייצר שפה תיאטרונית חדשה. ואכן מדובר בהצגה אחרת מבחינה ויזואלית.

אבל העיקר חסר: אין דרמה אמיתית על הבמה. ובלי דרמה נשארנו עם במה יפה ומעניינת, שילוב מקורי של קולנוע, תיאטרון וחפצים, פלוס כמה גימיקים נחמדים, אבל עם דמויות חד מימדיות, שמספרות את הסיפרים ולא חיים אותם באמת. מרוב גימיקים, שכחו את הדרמה, בעיקר זו שמתרחשת בנפשותיהם של הגיבורים.

יש הרבה אלימות וכאב בסיפורים של אתגר קרת ומשהו מהאלימות ומהכאב הזה הצליחו לעבור. היוצרים ניסו לצלול למעמקי הכאב, לגעת בו, להרגיש אותו. אבל במבחן התוצאה – ההצגה נתקעה עם העטיפה החיצונית, היפה כשלעצמה, אבל הזניחה את העיקר.

שחקנים על במה, שמשמיעים טקסט ומשחקים עם חפצים ויוצרים וידאו, עדיין לא עושים הצגה. בשביל תיאטרון טוב צריך יותר מזה. "פתאום דפיקה בדלת" היא יצירה ניסיונית, שלא הבשילה להצגת שלמה.