בעידן התקינות הפוליטית הזהויות שמכתיבה תרבות המערב לא נקבעות מתוקפו של לאום, עמדות דתיות או מסורתיות. מדובר בניסיון לייצר סוג חדש של מוקדי כוח ושליטה שבהם החברה שואלת את עצמה לא מהי זכותו של פלוני כאדם, אלא לאיזו קבוצה הוא שייך, וגוזרת לפי ההשתייכות הזו כיצד להתייחס אליו. אם בתקופות קדומות יותר היה מדובר במעמדות שונים, מהמלך ועד הנתין השקוף, הרי שכיום דומה שמדובר בעיקר בשני קטבים : המדכא והמדוכא. פסק הדין בעניין המסתננים מחדד את האבסורד. בעוד שבית המשפט מזהה את מבקשי העבודה כקבוצת מיעוט 'מדוכאת', הרי שתושבי דרום תל אביב מקבלים בו ברגע את מעמד המדכא והכובש. את הדיכוי שמבצעת המדינה בהצפת שליש העיר בפולשים שיש לגרש בית המשפט ואדריכלי הכאוס העולמי המכוון לא מסוגלים לראות.

הפמיניזם גויס למאבק לטשטוש זהות ופירוק התא המשפחתי

כדי לבסס את הנרטיב הזה  גויס הפמיניזם זה מכבר. בעוד שמלכתחילה נועדה התנועה להעניק לנשים זכות על גופן רכושן ומאווייהן, אנו מוצאים את עצמנו כיום במעין מאבק שהולך ומחריף, שבו נשים מתבצרות ומנסות לגונן על מצבן כ'מיעוט מדוכא ונרדף', ואילו הגברים שנתפסו במשוואה הזו כמדכא והשליט, לא יכולים לצאת מההגדרה הזו בלי להבליט ולחדד את תחושותיהם, ולצפות שמכוח היציאה הזו מארון המאצ'ו חסר הרגשות, יזכו בחמלת הציבור ובית המשפט כדי להצליח להביא לשינוי ביחס לאבות ובעלים שמתגלים במלוא כיעורם באולמות הדיונים.

 משרתות בטנקים אבל לא משתתפות במזונות ילדים ?

לנוכח המשוואה הזו, לא פלא שנשים נלחמות בו זמנית על זכותן לשרת בטנק יחד עם גברים, כי חובה לכבד את 'רצונן', ובה בעת מתנגדות לקחת על עצמן את ההשתתפות במזונות הילדים מדין צדקה, בטענה שבתחום זה דווקא יש לאמץ את הגישה ההלכתית השמרנית, זו שניתן אגב להפריך בקלות, אשר מחייבת רק את האב במזונות קטינים.

 הדרכים להילחם בתופעה הן מחוץ לבתי המשפט

בשנות התשעים הראשונות זכיתי להיכלל בקבוצה הראשונה של הטוענות הרבניות. על ההכרה ועל הזכות להיבחן בבחינות של הרבנות הראשית נאלצנו להילחם בבג"צ. גם הטמעת המקצוע בסביבה תורנית גברית לא  קלה. למרות כל אלה, אני נאלצת לבדל את עצמי ולכנות עצמי 'פמיליסטית'.

 בראשית הדרך סברתי, לתומי – שאוכל לעשות שימוש מיטיב בכל הידע ההלכתי והמשפטי שקניתי במהלך הלימודים, שהיו מרתקים. למעשה בפעם הראשונה ניתנה לנשים הזדמנות ללמוד הלכה לעומק, וזה מסע מדהים. אבל המפגש עם הזוגות ובתי הדין, עם הדיינים, הפקידות, הסחבת, מירוץ הסמכויות, הקושי האובייקטיבי של גברים ונשים לרבע את המעגל – לקחת משפחה ולחלוק אותה – פשוטו כמשמעו, המפגש הזה היה מרתק פחות. תוך מספר שנים הבנתי שרוב רובם של הסכסוכים אינם "עגינות" , "סרבנות גט", "אלימות" ושברוב הסכסוכים הללו כמעט ואין צורך להגיע להכרעות הלכתיות מרחיקות לכת את רוב רובם של הסכסוכים אפשר לפתור   . המקום האחרון  שהוא רוצה וצריך להגיע אליו כדי שיחליטו בעבורו כיצד חייו צריכים להיראות הוא ערכאה שיפוטית. כניסה לאולם הדיונים מפקיעה למעשה את החירות היסודית של המשפחה.

 בית המשפט הכריע והלב נותר מנופץ

סכסוך משפחתי, כזה שלא טופל ולא נעשתה בו עבודה רגשית ומקצועית כדי להעניק למשפחה כלים להמשיך בדרכה, גם בנפרד, ממקום של השלמה והכלה – הוא סכסוך שימשיך לדמם והאדוות שלו מוסיפות ומקרינות על המשפחה המורחבת ועל כל המעורבים, כך שבסופו של יום, במדינת ישראל מהלכים להם מיליוני בני אדם עם לב מנופץ.

בין השנים 1999 ועד 2005  הובלתי תכנית הזנק  ('מעברים') שזכתה להכרה של משרד המשפטים והנהלת בתי הדין הרבניים, שבו הטמענו שירות גישור ייחודי כחלק מסל השירותים שניתנו בבתי דין רבניים בדרום הארץ. המודל מציע למעשה ביזור מסוים של השירותים המשפטיים בדרך של מכרזים פתוחים, ובאופן שהזכיינים מתחרים ביניהם ומעניקים שירות שמחירו אחיד. הקריטריונים נקבעו במקצועיות ובאמצעות וועדת היגוי של מאורות במשפט עברי ובמשפחה. המכון יועד להוות מעבדה שתכשיר עתודות מגשרים במשפחה מכל גווני הקשת החברתית, וכלל גם זרוע של מחקר ותיעוד. ההנחיות לדיינים ושופטים נקבעו ברגישות, וכללו הדרכה מפורטת כיצד לזהות את הדינמיקה של הסכסוך גם כשזה ניטש בבית המשפט מזה שנים.

מדובר בהליך הוגן, שבו הטיפול נעשה על ידי זוג מגשרים, כדי שיהיה איזון בחדר, ואשר בו הניסיון איננו 'להגיע להסכם', אלא ליישב את הסכסוך כדי שהזוג יחלץ מעצמו את הפתרון המיטבי למשפחתו. הליך שהיה הרבה יותר קל לנהל מרגע שהחקיקה בתחום לא הייתה מובנית באופן מפלה (באשר למשמורת, מזונות וחלוקת רכוש) אבל מאפשר יותר מכל דרך אחרת להשיב את האמפתיה של כל צד למצבו של הזולת בסכסוך, ולמוסס את הנקמנות והאטימות שאנחנו מכירים כל כך בהליכי גירושין.

התוצאות לא איחרו לבוא ובתוך שנה גילינו שאין כמעט הגבלה לכוחו של ההליך, גם במקרים שמתחילה סברנו שלא נעסוק בהם משום שהם נמשכו למעלה מעשור, ושהייתה מעורבת בהם אלימות קשה. נשירה מההליך כמעט ולא נרשמה, ושמעו של המיזם הגיע גם לזוגות שבחרו להשיב את הסמכות לטיפול בעניינם לבית הדין הרבני רק כדי לזכות בשירות הזה.

מי מתנגדים ? מה צריך לעשות ?

אין ספק שדרושה עזרת המחוקק כדי להסדיר את האנדרלמוסיה שמתחוללת בתחום הזה. הסכמי קדם נישואין צריכים להיות בנויים כך שרוב רובן של הסיטואציות שעלולות לגרום לפרידת בני הזוג תסתיימנה בהסכם הדדי ששורטט מראש. המקרים הלא פתורים צריכים לקבל סעד הלכתי, גם אם צריך לגייס עבורו פתרונות יצירתיים שאינם פורצים גדר בהלכה האורתודוקסית אבל מחייבים אומץ. לפתחה של הכנסת מונחת הצעה של פרופסור ברכיהו ליפשיץ ואחרים, שבה תהיה סמכות לכנסת ישראל להפקיר את כסף הקידושין במצבים שבהם אחד מבני הזוג מסרב לקיים פסק דין של חיוב או כפיית גט מבית דין דתי. יש כמובן לאמץ את מסקנות וועדת שיפמן לאיזון נכון ומותאם לעידן המודרני בכל הנוגע לנטל מזונות הילדים וחלוקת הרכוש. החזקה על ילדים כמו גם תלונות שווא של נשים שבהחלט קיימות, לא יכולות להיות מנוצלות עוד ככלים לשיפור עמדות במשפטי גירושין.

 חייבים לבסס כוח פוליטי לנושא

ברם, כדי להביא לשינוי הזה צריך כוח פוליטי, שלא בוחל להתעמת עם ארגוני הנשים שמעוניינים לצערי להנציח את הכשלים של בתי הדין הרבניים ובמידה רבה את  את חולשתן של נשים על מנת שלעולם נמשיך להתייחס אליהן כאל המיעוט המופלה והמדוכא. צריך לעמוד איתנים מול לשכת עורכי הדין, שלא זו בלבד שאיננה נוזפת בעורכי דין שמנחים לקוחות להגיש תלונות שווא ולהעצים את הסכסוכים, אלא שהם פועלים לפי הסיפור המוכר, מפוצצים את הגשר ומעמידים בקרבתו "בית חולים" כדי לטפל בפגועים. וצריך לבתק את הזיקה של המדינה לנישואין וגירושין, מהלך שאני משוכנעת שיניב גם פתרונות יצירתיים בגבולות ההלכה היהודית.