מאמר זה הוא מאמר העוסק במודעות עצמית, הוא אינו מאמר שעוסק בחקר התנ"ך. להבנתי, ספר בראשית אינו ספר דתי, ובוודאי שאינו מסמך היסטורי, זהו ספר חקר האדם. מנקודת מבטי, ספר בראשית, יותר מכל ספרות שנכתבה עלי אדמות, הינו מראה עמוקה לנסתרות האדם באשר הוא. הדמויות בספר בראשית משקפות חלקים של עצמנו, ואפילו דמותו של יהוה היא חלק הקיים בתוכנו. קריאה מעמיקה, לא שגרתית ומאד נועזת בספר בראשית יכולה לפתוח לנו אפשרות לגאולה עצמית, אם נבין את המסתתר מאחורי רעיון הבן הנבחר.

הבן הנבחר הראשון

הבן הנבחר הראשון בתנ"ך היה הבל. שני האחים קין והבל, בני הזוג הראשון, חיים על עמל כפיהם לאחר שהוריהם גורשו מגן העדן. בגן, איש לא היה צריך לעבוד לפרנסתו. הכול ניתן לדרי הגן, מבלי שהיו צריכים להשקיע בכך אנרגיה. הבנים של הזוג המגורש נולדו מחוץ לגן העדן, והם חיים בפועל את קללת הגירוש – אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ… בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם… נקודה זו חשובה להבנה עמוקה של סוגיית הבן הנבחר. כי הרצון להיות נבחר יסודה בפחד קיומי עמוק. בפחד שאהיה רעב ללחם, אם לא אהיה אהוב. פחד קיומי, שמתקבע בנו מרגע יציאתנו מן הרחם המספק-כל.

על פניו, נראה מן הסיפור, שהבנים, אשר רואים ברכה בעמלם, מבקשים באמצעות הגשת מנחה, להודות ליהוה על השפע לו הם זכו. אך, מעומק הדברים נראה, שהם לא רק מודים לו, אלא הם גם משוויצים בפניו על הישגיהם. בסתר ליבם הם מבקשים ממנו אישור להיותם מוצלחים. כל אחד מהם השתוקק להיות הנבחר, זה שמקבל את ההכרה של הסמכות הגבוהה. לכן, האכזבה והעלבון של זה אשר לא נבחר, הכילו בתוכם תחושת דחייה קשה, אפסות, כישלון צורב ופחד, ואלו הפכו לזעם אדיר.

הרצון להיות בן נבחר משמעו להיות מי שהסמכות העליונה מעניקה לו אישור על כך שהוא האהוב ביותר, כי, האהוב ביותר מרגיש מוגן. הוא מרגיש מבורך. הוא מרגיש מובטח לעתיד. הוא מרגיש שיש לו זכויות יתר. כל אלו מעניקים לאדם סוג של שקט אשלייתי, מסוג השקט שמעניקה לנו פוליסת ביטוח. מצד שני, כדי לזכות ב"שקט" הזה צריך לעמול קשה, כי התחרות על המקום המופלא של להיות הבן הנבחר, אינה נפסקת לעולם. זו תחרות תמידית יומיומית. שוב ושוב אנחנו רוצים הוכחות לכך שנבחרנו. שמישהו נעלם בעל כוח השפעה רב מכיר בכך שאנו רצויים יותר מן האחרים. אם איננו מקבלים את ההוכחה להיותנו נבחרים אנו נופלים אל פחד, דכאון, תחושת דחיה עמוקה, הרגשה שאיננו שווים דבר. הצורך לנצח בתחרות הבן הנבחר הוא צורך קיומי בסיסי, כי מי שאינו נבחר יש לו סיכויים גדולים שלא ישרוד את יומו. זו אמונה שצרובה עמוק בלא מודע שלנו.

בגלל שהכוח, אליו אנו פונים כדי לקבל אישורים, הוא גם הבוחר, אך, הוא גם הדוחה והמגרש, הרי שהביטחון העצמי שלנו, הנובע מן הקשר עם כוח זה תלוי על בלימה.

יהוה והאדמה 

הבל הצעיר, שהיה בעל עדרי צאן, הגיש ליהוה מנחת בשר ודם, בעוד קין, הבכור, איש האדמה, הגיש ליהוה מנחה מפרי האדמה. יהוה בחר בבשר ובדם כמנחה הרצויה לו.

יהוה של ספר בראשית בוחר בבשר שוב ושוב. אנו נמצא כי תאוותו לבשר מודגשת בסיפורים רבים, ונצטרך לבדוק מה מקורה של תאווה זו.

העדפתו של יהוה את מנחתו של הבל גרמה לריב בין האחים, שבהמשכו הבל נרצח על ידי קין, נקבר והוחבא באדמה.

עלינו להבין כי בכל אחד מאתנו חי קין, המשתוקק להכרה חיצונית ותמיד נדחה. בכל אחד מאתנו חי הבל הרצוח, שדמו זועק מן האדמה. בכל אחד מאתנו חי גם יהוה שיוצר העדפות ומלבה תחרות. השלישיה הזו חיה בתוכנו פנימה תמיד. הגשת המנחה, הסירוב של יהוה לבחור בפרי האדמה, התשוקה שלו אל הדם, העלבון הצורב של הדחיה, הרצח, קורים בנו יום יום.

דמות נוספת המצויה בנו היא אלוהים. אלוהים הוא הכוח הבורא המופיע בפרק א'. אנרגיית האלוהים היא האיזון האולטימטיבי בין ניגודים: בין שמיים וארץ, בין אור לחושך, בין זכר לנקבה וכו'. בתהליך המודעות העצמית בחיפוש אחר האיזון, אנו מבקשים להתחבר לכוח זה. זהו כוח ההבדלה, וההגדרה העצמית הנפרדת, של כל צד מהניגודים. הבדלה, שמאפשרת ליצור זיווג טהור בין זוגות הניגודים, המשלימים זה את זה לשלם אחד.

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. המשפט הראשון של התנ"ך מתאר את המהות הבראשיתית של הכוח האלוהי שבתוכנו, המכיל כול והמאזן כול. משפט זה הוא סוד החופש שלנו מן השעבוד לכאב. הוא סוד השקט העמוק הנובע מתחושת השלם בתוכנו, שנובעת מזיווג פנימי בין הניגודים.

יהוה אלוהים, (או יהוה), המופיע בחטיבה הראשונה של ספר בראשית (אחד עשר הפרקים הראשונים של ספר בראשית) אינו אלוהים המאזן והמזווג את הניגודים. אלוהים ויהוה הן שתי אנרגיות שונות לחלוטין. יהוה משמעו: אנרגית המחשבה המילולית המצויה בראש שלנו. מאחר והוא נמצא בראש הוא אנרגיה שאנו מדמים שהיא שמימית, למרות שהיא אינה כזו בפועל.

המהות השמימית במצבה הנקי (זו שמתוארת בפרק א') היא אנרגיה זכרית אשר נותנת אמון באדמה, כבת זוג נקבית. המהות השמימית רואה באדמה את ניגודה המשלים. לעומתה, יהוה, המצוי אצלנו בראש, ושולט בנו באמצעות מחשבותינו, אינו סומך על האדמה. אין לו אמון בה כלל. הוא לא בוחר בה כבת זוג. הוא בז לה, ושואף לדכאה.

לכאבנו הרב, יהוה, המופיע בראשנו, בצורת תבניות מחשבתיות ומשפטים מילוליים, המתרוצצים במוחנו ללא שליטה, הוא זה אשר מונע מאתנו את החיבור הטבעי לשתי האנרגיות הבסיסיות החשובות. הן לאנרגיה השמימית, והן לאנרגיית האדמה. באנרגיה השמימית  טמון הכוח המעניק לנו שקט עמוק, שנובע מחוויית הנצחיות הנשמתית שלנו. באנרגיה האדמתית טמון הכוח המעניק לנו את תחושת הביטחון הקיומי הגופני. היא זו שאומרת לנו אני הקרקע האוהבת שמתחת לרגליך, שמייצבת אותך, ומעניקה לך מזון בשפע, כל עוד אתה חי בגוף.

בגלל עיוורון פנימי אנו תולים עצמנו באנרגיה היהוואית המילולית, כסמכות-על, המעניקה לנו זכות קיום. אנרגיית יהוה מעצם מהותה עוסקת בהעדפה, בשיפוט, בדיכוי ובהענשה. היא זו שאומרת לנו אתה הנבחר, הנפלא, או אתה העלוב וחסר התועלת. היא שאומרת (ביום כיפור, ובשאר ימות השנה), אתה לחיים, או, למוות. היא נמצאת, כאמור, בתוך הראש שלנו, וגרוע מכך – היא נמצאת בפיותיהם של האנשים הקרובים והרחוקים שחיים סביבנו. להם אנו מעניקים סמכות ופתחון פה. הם שמרוממים או משפילים אותנו. הם ששולחים אותנו לחיים או למוות רגשי.

יהוה של פרקי בראשית הראשונים הוא מחשבות הראש. הוא המיינד המפוחד, המכיל אינספור אמונות שגויות לגבי מי שאנו. הוא השופט גוזר הדינים, הוא התליין, הוא המגרש מן הטוב. הוא הכוח הפטריארכלי המצוי במוחנו ומדכא את הנשיות בעולמנו הפנימי והחיצוני. הוא שאומר – עליך להזיע ולסבול. לעולם לא תצליח לאחוז בטוב, כי אתה רע במהותך. האדמה, בעיניים יהוואיות, היא כוח בעייתי ושנוא. היא האויבת שלו. כי האדמה היא מקור העוצמה האמתי שלנו. ממנה אנו יכולים לקבל את הכוח להשתחרר משליטת יהוה, אם נתחבר אליה באהבה.

בשכלנו המילולי יהוואי אנו רואים באדמה את המקום בו גופנו ייקבר ויתפורר. אנו מפחדים מן האדמה ומפנים לה עורף. הלכה למעשה האדמה היא מקור הכוח הגופני שלנו. היא מעניקת המזון המכיל חִיות. הנתק הרגשי שלנו ממנה הופך אותנו לבני ערובה בידי הראש המילולי החרדתי שלנו.

יהוה שבראשנו תמיד יילחם באדמה ובכוח החִיוּת שלה. היא האויבת שלו. הוא שרוצה שנהיה תחת שליטתו המלאה לעד, ולכן הוא מתכחש לאדמה ומדכא אותה. הוא מעדיף מזון מת. לכן, הוא לא מוכן לקבל את מנחת קין.

כשאנו חושבים במעגלים אינסופיים, משמע שאנו נשלטים על ידי יהוה שמצוי בראש שלנו. אז הגוף האנרגטי שלנו מתנתק מן האדמה, אנו מאבדים את השורשים שלנו. במצב זה אנו נתונים לשיפוט האכזרי של יהוה שבראשנו. כשאנו חסרי בסיס אדמתי אנו הופכים להיות תלותיים, חסרי אונים, ונתונים למניפולציה. אז, קשרי הבשר שלנו הופכים להיות המשען שלנו. אנו מאבדים את הקשר לעצמיות ולנשמה והופכים להיות בני ערובה בידי בני משפחתנו. משפחת העבר ומשפחת ההווה, או, בני אדם המשמשים כחלופה אנרגטית למשפחתנו.

הבל הקבור

הבל הקבור באדמה הוא הלב שלנו שזועק לביטוי בחיינו. הלב שלנו, הפך להיות קורבנו של הראש החושב במילים. אנרגיית הלב היא אנרגיה של מנגינה. הוא החיבור הישיר לתחושה של האהבה השלווה הרחבה, היציבה, הבטוחה. הוא החיבור לתחושות עמוקות שאין להן צורך במילים. הוא היופי הפנימי, שאינו זקוק לאישור חיצוני. הזעקה של הלב להתגלות, לצאת מן הקבר, להיות נוכח בחיינו הופך אצל רבים מאתנו לצורך לאכול מתוקים מנחמים. האדמה של כדור הארץ, ואנרגיית האדמה שבתוכנו, רוויות בדם של לבבות רצוחים, והן זועקות אצל רובנו דרך האופן בו אנו אוכלים.

קין הנווד

בעקבות רציחת והטמנת אחיו באדמה, קין חש עצמו דחוי על ידי האדמה אליה היה קשור, והופך להיות נווד רדוף. הוא נע ונד אך לבסוף הוא בונה עיר, קורא לה על שם חנוך, בנו, ובה הוא חי עם משפחתו ומגדל ומחנך את ילדיו ונכדיו לדורותיהם. במציאות חיינו רובנו הפכנו ליושבי עיר בנויה, רחוקים מן הטבע, מן האדמה ומגופנו. כקין, אנו נוודים רדופים בתוכנו ותלושים מן האדמה הפנימית שלנו. מבלי שאנו מודעים לכך אנו מנחילים לילדינו את תורת הבן הנבחר, וגורמים לעולם להישאר עולם של קנאה, תחרות, שנאה מלחמה והרג.

העובדה שאנו הורגים איש את אחיו רגשית, או גופנית, במילים, או בחרב, נובעת מכך שבתוכנו פנימה המלחמה תמיד קיימת: אנו תמיד הורגים וקוברים בלא מודע שלנו חלק מתוכנו. הבל, הוא הלב הקבור עמוק באדמה, אליה איננו מחוברים. אנו תמיד קשובים למעלה, לראש, ליהוה השוכן במרומי ראשנו. והוא אוהב לפצל ולבחור.

"יושב המרומים", החי בראשנו, אוהב לבחור דבר אחד על פני השני. אוהב לבחור אדם אחד על פני השני, ואוהב לבחור בתוכנו חלק אחד על פני שני. אנו יוצרים בתוכנו כל הזמן היררכיה פנימית. הראש שלנו יוצר בתוכנו מלחמה, כי הוא תאוו דם.

ספר בראשית מלמד אותנו כי יהוה, היושב במרומי ראשנו, הכוח הבוחר חלק אחד, ודוחה חלק אחר, אוהב בשר ודם. ומה פירוש הדבר, מוסבר לנו בהמשך.

הבשר

יהוה דואג לכך שנוח ייקח עמו, בספינת ההצלה שבנה, בעלי חיים, שיוקדשו לו על המזבח. ואכן, נוח שיורד מן התיבה, מודה ליהוה על היותו האדם היחיד שנבחר לחיות, והוא שוחט עבורו בני בקר תמימים.

נוח מוגדר כנבחר. הוא מוצא חן בעיני יהוה, וחשוב לו להמשיך לשאת חן בעיני מי שבחר בו והצילו מן המבול. נוח הנבחר, הורג בעלי חיים עבור הבוחר, כי ניחוח הבשר אהוב עליו.

יעקוב הוא הבן הנבחר על ידי אמו, והוא מפתה את אביו במנה ריחנית מבשר צאנו כדי לקבל ממנו במרמה ברכה.

יצחק, הבן המועדף, נעקד אל המזבח על ידי אביו, ורגע לפני שהוא נשחט מתגלה איל שאחוז בסבך בקרניו. הוא מוחלף בבן הנבחר, והוא מועלה לעולה.

את כותנתו של הבן הנבחר, יוסף, מטבילים בדם שעיר עיזים שחוט, ומבשרים לאב שהוא נטרף.

מדוע סוגיית הבן הנבחר תמיד קשורה בבשר?

החיבור הארצי משפחתי בין בני אדם נקרא "קשר דם" או "קשר בשר". בן משפחה של אדם נחשב לבשר מבשרו. גם קשרי נישואים הופכים אותנו, על פי ספר בראשית, לבני בשר אחד.

הצורך הראשוני שלנו להיות חלק ממשפחה מגינה, תומכת ומאכילה בילדותנו, הופך להיות הבסיס לחוויית הביטחון שלנו למשך כל ימי חיינו. אנו קוברים את הלב, שהוא האמצעי דרכו אנו יכולים להתחבר אל אנרגיות האדמה והשמיים המאזנות, ונלכדים למחשבות הפחד שלנו. למחשבות התלות שלנו. לאמונה שלנו, שהחיים שלנו תלויים בחיבורי הבשר שלנו. קשה לנו לראות את עצמנו כנשמות. קשה לנו לראות את עצמנו שייכים למשפחה רוחנית. בעמקי הלא מודע אנו מאמינים שחיינו הם תולדה של קשרי הבשר-דם שלנו. שחיינו התחילו מרגע ההזרעה של הביצית בגופה של אימא. קשה לנו לחוות את עצמנו אנשי לב, אנשי נשמה, אלוהיים. אנו תופשים את עצמנו ישות של בשר ודם. כל עוד אנו תופשים את עצמנו כ-בשר ודם, איננו חופשיים לחיות את חיי נשמתנו. את האלוהות שבנו.

כשאנו חיים את חיי נשמתנו שאלת הבן הנבחר יורדת מעל הפרק. השאלה אם אהבו אותנו בבית ההורים, אם לאו, הופכת להיות חסרת משמעות לחלוטין. נשמתנו שואבת את כוחה ממקורות ראשוניים טבעיים חסרי פניות והעדפות – ולא מתחושת השיוך והנבחרות.

אתה שמיים ואתה ארץ

מטרתנו בעבודת המודעות העצמית לגלות בתוכנו את אלוהים. קריאה מחודשת של פסוק א' בבראשית אומרת:

"בראש-ית/ברא-אלוהים.

את/ה-שמים- ואת/ה-ארץ."

עלינו לאפשר לאלוהים להתברא בראש שלנו, ולהחליף את שליטת יהוה בו. עלינו לחוות שאנו עצמנו הננו אחדות של שמיים וארץ.

אירי ישראלי-רושין

לספרים של המחברת

למאמרים נוספים של המחברת