אני גיטרה? על הספר "מסיבת יורֶה" של מיה הוד רן

הקריאה בספר "מסיבת יורֶה", ספר הביכורים של מיה הוד רן, העלתה לי את האסוציאציה של כיוונוּן פסנתר, מלאכה שלא תמיד נעימה לאוזן. הרגעים שמעלים צלילים הרמוניים הם אותם סיפורים שמסופרים מנקודת מבט של ילדים או שמספרים על עולמם של ילדים, ומוטב אולי כי המחברת תכתוב לאוכלוסיה זו

Print Friendly

הקריאה בספר "מסיבת יורֶה", ספר הביכורים של מיה הוד רן, העלתה לי את האסוציאציה של כיוונוּן פסנתר. המכוונן הוא אמן שיודע את מלאכתו, הוא מכיר את הכלי ואת אופיו, הוא עושה בו כבשלו. הכוונון הוא מלאכה שלעתים מהפנט להסתכל עליה מתבצעת, אולם בפעמים אחרות היא צורמת מאוד לאוזן. כך או כך, זו לא בדיוק נגינה.

"מסיבת יורֶה" אף הוא מעיד כי המחברת שלו מכירה את מלאכת הכתיבה ומרגישה בביתה בשעת המלאכה, אולם לרוב הצלילים העולים ממנו אינם נעימים לאוזן, ובפרט למי שאוזנו רגישה. הרגעים הצורמים הם רבים והם עולים על אלו בהם הוד רן מפיקה ממלאכתה צלילים נעימים.

"סיפורי המבוגרים" – הסיפורים שמסופרים מנקודת המבט של המבוגרים – המוצלחים ביותר הם "ויה דלרוזי" ובו אישה שתופסת את בעלה בוגד בה מענישה אותו בדרכים יצירתיות; או "נגיד" – אם כי קשה להגדיר את האחרון כסיפור. אולם אלה הם מעט שאינו מחזיק את המרובה.

רובם המוחלט של הסיפורים שנכתבו מנקודת התצפית של מבוגרים הם שטחיים ובוסריים. כך בסיפור "המועדון של ריצ'י" שבמרכזו עומד גלשן, או "ז'נט רגליים" שמספר על התנסותה של הדוברת עם "שעווניות", קרי נשים שמלאכתן היא הורדת שערות לאחרות. בסיפורים אלו המחברת פותחת צוהר לעולם שמסקרן להכיר, אך עלילתם אינה מפותחת וגולשת למחוזות הבנאליה. חלקם האחר של הסיפורים, כמו "דגים", או "מסאז' נוח" "רק" סתמיים. האחרון גם מראה כי סיפור גרוע לא ניתן להציל בפאנץ', ואף שאחריתו – הפאנץ' – מביישת את ראשיתו.

הרגעים שמעלים צלילים הרמוניים הם אותם סיפורים שמסופרים מנקודת מבט של ילדים או שמספרים על עולמם של ילדים. כך הם הסיפורים "קול ב", שמספר על שתי ילדות בחוג זמרה, שהשירה במקהלה – כמו גם שכנה ניצולת שואה – מחברות ביניהן; או "החתונה", שמספר על ילד (אולי מבוגר בעל מוגבלות שכלית?) שממתין עד בוש לחתונת אחותו; וכן "השבעה של ספתא" ובו ילדה שסבתה נפטרה מתמודדת עם מותה בדרכים יצירתיות.

הסיפור "השבעה של ספתא" מדגיש את הקסם שיש בסיפורים שמסופרים מנקודת המבט של ילדים: נקודת מבט זו מציעה זווית ראייה אחרת, חדשה, על המציאות; היא מאפשרת לצלול לעולם שבו מחד תמימות משחקת תפקיד משמעותי, ומאידך, ובשל כך, יש בו איזו כנות של אנשים שלא נחשפו לצביעוּת ולשקרים של עולם המבוגרים, כמו הילד שמצביע על המלך ואומר "המלך הוא עירום". היא גם מאפשרת, כמו שדויד גרוסמן מפליא לעשות, לשחק עם השפה כמו ילד שאך זה למד לדבר.

נקודת המבט הילדית היא אמנם מעניינת ומרעננת, אך לא תמיד היא מספיקה, שכן על מנת שספר ילדים יעניין מבוגרים הוא נדרש לדבר מה נוסף שבשלו הקורא יאמר שאכן יש כאן זווית מרעננת על המציאות ולא טריק ספרותי. אחרי ככלות הכול, הספר מיועד למבוגרים.

תוך כדי קריאת הספר ראיתי שהמחברת הוציאה ספר לילדים, ושמחתי בלבי. יש אנשים שמסתובבים בעולם עם התחושה שהם "פסנתר", ולא יודעים שהם למעשה "גיטרה". מקווה שבכך הוד רן מצאה את ייעודה.

מסיבת יורֶה • מיה הוד רן • הוצאת ספרי ארוּךְ • 2016 • 181 עמ'

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת; למדתי תורה בישיבה, למדתי ספרות ומגדר באוניברסיטת תל אביב, למדתי לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת בר אילן. כעת אני תלמיד לתואר שני במשפטים ועורך דין :) [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה טורים, ספרות, פרוזה, רשמים, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>