"הוגו" של מרטין סקורסזה הוא הבטחה גדולה ואכזבה עוד יותר גדולה.  העלילה פגומה, הדמויות מעצבנות והסרט שטוח – למרות טכנולוגיית התלת-ממד. >> ציון 6

סרט חדש / שי שגב

לאורך הקריירה המפוארת שלו הביא מרטין סקורסזה את תפיסתו הייחודית ואת הפרשנות הוויזואלית שלו לסדרת סרטים בלתי נשכחים: "נהג מונית", "החבר'ה הטובים", "כנופיות ניו יורק" ועוד. הפעם החליט הבמאי לעבד ספר ילדים של בריאן סלזניק, ולהציג אותו בצבעים פריזאיים נפלאים ובפנטזיית תלת-ממד מרשימה.

 זהו סיפורו של יתום בשנת 1930 לערך, שמתחבר לנכדה של בעל חנות צעצועים ומגלה סודות על אודות אביו. כפי שמקלפים בצל, הסרט משיל את אהבת הבמאי לעידן ימיו העליזים של תחילת הקולנוע.

כאן נעוצה הבעיה והבצל מתחיל לצרוב. מיטב מבקרי הקולנוע בעולם התאהבו בסרט, כי כנראה הזכיר להם כמה עובדות על ההיסטוריה של הקולנוע, כפי שלמדו בשנה א' באוניברסיטה. סקורסזה מצליח לצבוע את התמונות בגוונים כה עשירים, שגם מיטב הצופים ייכשלו בזיהוי שכבת הבסיס של הסרט: הוגו כנראה לא סרט כזה טוב.

"הוגו" היה מועמד ל-11 אוסקרים וזכה באוסקר על הצילום ובעוד ארבעה פחות נחשבים. שוט הפתיחה אכן מרשים. הוא מתחיל באנימציה של שעון ענק, כשברקע פתיתי שלג, והשוט המקסים עובר במהרה לנופיה היפים של פריז בשעות הלילה. בהחלט תמונה עוצרת נשימה, שעלולה להמם ויזואלית אף את אניני הטעם.

אבל בהמשך גיבור הסרט בוהה רוב הזמן בחיים המתנהלים בתחנת הרכבת שבה הוא מתגורר: בעלי החנויות, הרכבת באה ונוסעת, ושוב נוסעת ובאה, מפקח התחנה אכזר הלב (סשה ברון כהן) ועוד – כנראה לא מותירים זמן לפתח קונפליקט.

סקורסזה מזכיר, מדגים ומנצל את תקופת הולדת הקולנוע כל כך הרבה פעמים, עד שהוא נקלע למבוך ההתאהבות הרומנטית: הוא מדבר על הקסם ועל החשק ללכת לקולנוע, עד שהוא מעתיק קטעים שלמים מסרטים ישנים, ומשחזר אותם על חשבון העלילה של "הוגו".

אבל לא הכול רע. הבמאי ידע לנצל את מיטב הפיתוחים הקולנועיים בתחום התלת-ממד. יש הקוראים ל"הוגו" סרט ה-3D הטוב ביותר מאז "אוואטר". אבל להוציא כמה קטעי אנימציה יפים, לא שווה לשלם 41 שקלים בשביל דמויות שטוחות ומעצבנות, עלילה פגומה ומשקפיים, שגם כך עושים כאב ראש.

סקורסזה משאיר אותנו עם סרט לפורים בדמות אוזן המן צבעונית, אך בלי מילוי.

עוד בתרבות: אם תרצו אין זו אהבה

אוסקר בלי הפתעות