★★★★★

אם תרצו, אין זו מדינה. זו הכותרת שאיתה יצאתי מהסאטירה המוזיקלית "הרצל אמר" בתיאטרון גשר. הרעיון מעניין: להקים לתחיה את חוזה המדינה ולעשות לו סיור מהיר במדינת ישראל, שזה עתה הוקמה.

אז מה הרצל אומר על המפעל הציוני? הוא בעיקר מופתע. מה שיוצר כמה רגעים משעשעים בהצגה. העלילה נתקעת משום מה בימיה הראשונים של המדינה ולא מגיעה לימינו אלה, מה שהיה עושה את הסאטירה לחדה ולחריפה יותר – כי הרצל דיבר על הפרדה בין דת למדינה, על מדינה שבה יהודים וערבים חיים בדו-קיום ועל מדינה שמנהיגים מהעולם מגיעים אליה כדי ללמוד על שלום, סובלנות, אחווה ושגשוג.

אבל זו אינה הבעיה היחידה בהצגה. הביצוע שטחי, ילדותי ולעיתים אינפנטילי. אולי זו הסיבה שאין במאי שחתום על היצירה, אלא רק יבגני אריה כ"מנהל אמנותי". אריה הוא המנהל האמנותי של תיאטרון "גשר" והוא אמור ללוות אמנותית כל הצגה, כך שאין משמעות מיוחדת לאזכור שמו בתוכניה בהקשר להצגה זו.

רועי חן חתום על המחזה, שנכתב בהשראת חזונו של הרצל כפי שנכתב בספרו "אלטנוילנד". חן ניסה לכתוב סאטירה, אבל יצא לו משהו פרווה, שאולי יתאים לחגיגות 70 שנים למדינה על-פי "חזונה" של מירי רגב. לרועי חן לא היה אומץ או יכולת לכתוב סאטירה חתרנית ונשכנית כפי שמתבקש לאור המציאות העגומה שבה אנו חיים ויוצרים. אם הרצל היה מתעורר באוקטובר 2017, הוא היה מזדעזע ממה שקורה כאן. אבל, למען ההגינות, היה גם גאה בהרבה הישגים. הוא היה מרוצה מהעם, לא ממנהיגיו.

גלעד קלטר, בתפקיד הרצל, חוצה בהצלחה כמה מהמורות במחזה הלא גמור ובבימוי החסר, וגם שאר השחקנים עושים כמיטב יכולתם. אין לי טענות אליהם. אהבתי את שילוב השירים בהצגה, ביניהם שירים של נעמי שמר, סשה ארגוב ואפילו ג'ון לנון.

"הרצל אמר" היא הצגה עם הרבה חורים בעלילה, וברגעים הטובים היא סאטירה רומנטית ונאיבית, כפי שהרצל היה. העיקר חסר: מה חוזה המדינה היה אומר אם היה מתעורר ב-2017 ורואה איך הרסו לו את החלום. מעניין לדמיין איפה היינו היום אם היה קם לנו מנהיג כמו הרצל.