הסרט המגדיר עצמו כמותחן אימה פסיכולוגי, "אמא!", הוא סרטו האחרון של התסריטאי והבמאי דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום"), שנפשו הייתה טרודה ובמקום אפל בעת שפיתח תסריט זה. הבמאי-האוטר עשה לעצמו קריירה בעת שאיתגר צופים רבים בעלילות לא קונבנציונאליות. גם "אמא!" מתמודד עם נושא מטריד, שמותיר את הצופים עם פאזל שנדרש להרכיבו זמן רב לאחר הצפייה בסרט. זהו מיזם שאפתני שלוקח את סיפור תולדות היקום, ומתאר אותו בדרך עמוסה, קשה ומלאת חתחתים.

ארונופסקי אינו זר לעולם הקולנוע המשלב תכנים מקראיים בסרטיו (לדוגמה, "המבול", "המעיין"), והוא מכפיל ומשלש השלכות אלו בסרט "אמא!". התסריט שלו הוא למעשה מטאפורה אחת גדולה, שמטרתה לספק פרשנות על מצב העולם והאנושות – שלעיתים מפספסת את הצופים, והמסר עובר מעל הראש בצפייה ראשונה. בעוד רעיון זה ראוי להערצה ומרתק על הנייר, והסרט מאוד מרשים בניראותו, הביצוע לא תמיד משכנע. ארונופסקי כל כך עסוק בקישוט סרטו בסמליות, שברוב הסצינות הוא מתנער מהעמקת הדמויות והצופים מתנכרים רגשית מההתרחשות העלילתית. צופים מסוימים בהחלט יעריכו את המחויבות של הבמאי להגשמת חזונו, בעוד אחרים ירגישו שהדמויות דקות מדי, לא יתחברו רגשית ויחושו כי לא תמיד המדיום הוא המסר.

"אִמָא!" הוא מערבולת של סוגות מבחינת תסריט, אבל אין להכחיש כי ארונופסקי בשיאו במישור הוויזואלי. הסרט נראה נהדר על המסך, הודות לצלם מת'יו ליבטיק. רוב "אמא!" צולם בתקריבים, והסיבה היא כדי ליצור תחושה של קלאוסטרופוביה ואימה. במובן האופייני לארונופסקי, יש אינספור דימויים מטרידים בסרט, ובעוד חלק עשויים להזכיר את "ברבור שחור" שלו מ-2010, פרויקט זה עושה עבודה טובה בהטרדת הצופים. במובנים מסוימים, הסוגה העוסקת בפלישה ביתית של הסרט מפחידה יותר מאשר סרט אימה רגיל – כיוון שהפולשים הם אנשים 'רגילים' ולאו דווקא רוצחים או מפלצות. השיגעון והטירוף של מה שקורה סביב גורם לצופים לשבת על קצה הכיסא, כיוון שבסרט זה – אין דבר שהוא צפוי, וכמעט כל דבר אפשרי.

מבחינת המשחק, ג'ניפר לורנס היא הבחירה המושלמת לתפקיד אמא, מעבירה פגיעות רגשית ודימויה מושלם כאשה טהורה וחפה מפשע, שנדחקת עוד ועוד אל תוך הטירוף. בצער רב, אין לה הרבה לאין ללכת – כיוון שהיא מוגבלת בזמן ובמרחב, אין הרבה שכבות לאופייה מעצם דמותה. ניתן גם לומר אותו הדבר על חאווייר ברדם, שאינו רע בתפקיד, אך אינו מותיר רושם בלתי נשכח. עובדה זו מקשה על הצופים להתחבר רגשית לדמויות, בטח כשהם לא מוכרים כימיה או רומנטיקה במערכת היחסים ביניהם. מה שבלתי נשכח בסרט "אמא!", הן המטאפורות הבלתי נגמרות, ובשל כך, הצופה לא יזכור בהכרח את הדמויות ואופיין.

תפקידי המשנה העיקריים ב-"אמא!" הם קטנים, ובראשם אד האריס ו-מישל פייפר. ברוב הסרט, דמויותיהם סובלות מאותן חסרונות כמו תפקידם של לורנס וברדם; הם עובדים כמו אלגוריות ברורות הממחישות את הרעיונות של הסרט, אבל זה מגיע עד גבול מסוים ביצירת קשר עם הצופים. פייפר מושכת את תשומת לב הקהל בנוכחותה הפרובוקטיבית והמפתה. האריס הוא בסדר כאדם, ועושה את עבודתו טובה ובאופן צנוע. תפקידים קטנים אחרים מלאים בשמות מפורסמים, כמו דונל גליסון או קריסטן ויג, אבל אין להם מספיק זמן מסך כדי להותיר רושם.

"אמא!" כבר זכה למוניטין כסרט מקטב בקרב קהל הצופים, וכיצד כל אחת ואחד ייהנה ממנו, יהיה תלוי בהבנתו/ה את הרמזים שמותיר ארונופסקי לאורך כל התסריט. הבמאי מנסה להתמודד עם כמה מן המוטיבים הנשגבים ביותר באנושות, ובאופן כללי הוא עושה זאת באופן מכובד. עם זאת, הסרט בהחלט אינו כוס התה של כולם, וזה בהחלט אינו סרט שניתן לתייגו תחת סוגה מסוימת או לקהל דמוגרפי ספציפי. מנקודת מבט זו, אלו שאוהבים את הבמאי או מחפשים משהו מאתגר, "אמא!" הוא בהחלט הסרט המקורי והיוצא דופן שיצא השנה לאקרנים.

XXX