כיצד חש אדם שמשרתו ניטלת ממנו, ומה גורם לאדם להיות בעלים אמתיים על מעמדו וקנייניו בעולם רווי מאבקים ותחרות? משה ואהרן, גיבורי פרשת תצווה, מהווים דגם למנהיגות שאנחנו פחות מכירים. פרשת תצווה

מאת משה לוי 

מי מאתנו לא שמע או השמיע פעם את הטקסט הבא ? :׳ 'כל אחד מהתפקידים שלי מגיע לי לגמרי. עבדתי קשה כדי להשיגו, הייתי נחמד למי שצריך, טיפסתי במעלה הסולם, הזנחתי את המשפחה מעט והרבה, ויתרתי על הרבה. עכשיו אני כי ההוא הלך, עכשיו אני כי הייתי מוכרח. עכשיו אני, תורי, זוז בבקשה מדרכי'.

כמה פעמים חש אדם כך בחייו , לא מוכן לוותר על המעמד שהגיע אליו, על כבוד שהרוויח ביושר, על ההורות שלו, על הונו שהושג ביזע, על תפקיד שעליו נשען גם כבודו וגם המשמעות לקיומו. אנחנו לא מוכנים  לשחרר. ברם, באותו רגע , אנחנו למעשה מאבדים את הכול. אנחנו לא מסוגלים לוותר ובאותו רגע הופכים לנשוא במקום לשרת את הנושא; עבדים נרצעים למעמד, לכבוד, לילדים, לחשבון הבנק, להישגים החומריים.  החשש שמא הכול יאבד,  שמא ניאלץ לוותר, מעבירים אותנו על דעתנו. אנו נאבקים באויבים דמיוניים, ב'בוגרט' הדמיוני של ג.ק. רולינג, אוחזים כה חזק, עד שסדק קטן מדרדר ומנפץ את הכול.

האמת הפשוטה היא שרק אם וכאשר אנו לומדים לוותר, לשחרר ולהמשיך הלאה, ייתכן מצב שבו באמת נחוש בעלות על משהו. וגם אז, לאו דווקא לאורך זמן. הקניין, או האישה, או הילד, יהיו שלנו עד שריבון העולם יחליט שהגיע הזמן להעביר את הפיקדון הלאה. יש להניח שאז נקבל פיקדון חדש, רק במידה ונדע להשתחרר מן הפיקדון שנלקח מאתנו.

כיצד פועל משה כשהוא נדרש לזוז הצידה ? 

זה לא מכבר נבחר יהודי זקן להיות המנהיג הנבחר של העם. הכול ידעו שלא היה ראוי ממשה להנהיג את האנשים הללו, עם של עבדים מזי רעב ומעונים. הוא סיכן את חייו, נאבק באויבים מבית ומחוץ, ועתיד להיאבק למען עמו. עתה, בפרשת השבוע, מקימים את בניין הליבה  של האומה, את המקום אליו יישאו כולם עיניים, את המשכן. לפתע מסתבר כי האח, אהרן, זה שעד כה היה רק הדובר, הוא, ורק הוא, ילבש את בגדי הכהונה בבית הזה. משה, לעומתו,  יישאר משרת ציבור הנושא את משא האל ללא כבוד ויקר. ומי אמור להלביש את אהרן הכוהן בבגדים ויקדש אותו ? לא אחר מאשר משה. אין זאת אלא השלמה של התעלול האלו-הי..

לא ברור אם קיים בתולדות העמים מקרה דומה, בו מנהיג נפרד מתפקידו בשיאו, והלביש את אחיו בבגדי השרד. גם למשה זה לא פשוט, אבל תגובתו ראויה להתבוננות : הוא זז הצידה מיד ועושה ללא אומר את מה שנדרש לעשות. זו הסיבה שמשה נותר לעד מנהיגה הבלתי מעורער של האומה הזו. היכולת לוותר שחררה את משה מן השעבוד למנהיגותו ומן התלות בצאן מרעיתו. כעת הוא יכול להנהיג באמת, ללא משוא פנים וללא מורא. הוא נטל מידי ההמון את כלי הנשק המרכזי העומד לרשותם כדי לנגחו, הפיטורין. הוא יישאר תמיד מנהיג מתפטר, כזה המתעב את השררה ומבקש רק להיות אחד מן השורה.  לכן לעולם לא יהיה כזה.

מי מנהיג, מי מונהג?

ממשה ואילך ייבחרו רק נביאים שלא ירצו בתפקידם, שיתווכחו, שינסו להתחמק, שיסכימו לוותר על הכול.  כמעט על הכול. על הכול חוץ מאשר על העם שאותו הם משרתים.

צריך לומר ביושר  שמנהיגים מן הזן הנדיר הזה כשלו מאז  ומעולם. משה הולך לעולמו במפח נפש, כמוהו גם הנביאים כולם. הנביא יחזקאל היה באמת 'בומבה של נביא', אבל חייו היו מסכת רצופה של תסכולים. אנו זקוקים למנהיגים שמשתוקקים לשררה; כאלה  שיעשו הכול כדי להשיגה ולא יוותרו עליה בקלות. אנו רוצים שיחששו מהדחה, כדי שיזהרו מפנינו. אנו מעדיפים, אולי,  כאלה שקופה של שרצים תלויה להם על גבם, כדי שנוכל לשלוט בהם ולא יהיו עצמאים מידי. איננו רוצים מנהיגים אידיאליסטים מידי, אלא דווקא כאלה היודעים לשחק פוקר היטב. אנו זקוקים למנהיגים שאפשר יהיה להשמיץ ולנגח, לזמן לוועדות שימוע ולסלק מן השלטון. אנו רוצים לחלום על יום בו תהיה הנהגה ישרה ושקופה, רק כדי לתעב את זו שלנו.

יש לקוות כי יגיע יום שבו לא נזדקק עוד למנהיגות של בשר ודם, שנדע לעשות את הדברים הנכונים בלי מוראה של מלכות. זה יהיה הרגע שבו המורא היחיד והאמיתי יהיה מורא שמים.

 .