Skip to content

השכן

השכן הוא לכאורה סיפור תל אביבי קצר - אבל בעצם זה הוא סיפור של דור. שולמית קיסרי, עיתונאית וותיקה יודעת לספר ברגישות המיוחדת לה את סיפורו של הדור הזה. דירה שכורה, רדיפה אחרי כסף, הורים גרושים, עבודות הי טק - גיחה ארוכה לחו"ל, געגועים ובעקבותיהם שיבה ארצה והרבה כאב ואכזבה - זהו סיפרו של שכן
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

כשהזקנה מלמעלה מתה השכירו את הדירה ראיתי את השכן החדש, באחד הימים כשהשקיתי את הגינה בחוץ. השקיתי בהרבה מים כי היה חם והשקיתי גם את כפות רגלי היחפות, להרגיש קצת קרירות….ראיתי אותו מגבו, הולך ברחוב ומתרחק , נראה חתיך, ממה שיכולתי לראות. שיער שחור ארוך עד הכתפיים.

את האוטו שלו ראיתי כבר קודם חונה מתחת לבית. אוטו של חברת הייטק, עם שם החברה כתוב על המכונית.

לעתים שמעתי אותו הולך בדירה למעלה או מזיז רהיטים. כך הייתה לי תזכורת מהדירה למעלה. נוכחות מסוימת בחיי, של השכן החדש.

באחד מהימים , אחרי שגר למעלה חודש או קצת יותר, שמעתי דפיקה בדלת . עמד שם ארוך השיער, נאה וצעיר

מתנצל שהוא מפריע.

-אני נדב, השכן מלמעלה, שכחתי את המפתח…חבל שלא שמתי אצלך מפתח רזרבי. יש לך רעיון, אולי, איך אני יכול לטפס למרפסת?. הדלת פתוחה שם –אני יכול להיכנס.

הסתכלנו יחד על הבניין הישן ,עם המרפסת הקטנה, חשבתי על רעיון.

-אתה יכול לעלות לגג יש שם סולם גדול , תוריד את הסולם עד ה מרפסת ותרד בזהירות. זהו .

הסתכלתי קצת איך הוא מוריד בזהירות את הסולם מהגג אל המרפסת הקטנה שלו. ירד בסולם. היה קצת מפחיד . נכנס לבית. אחרי שעה בערך דפק שוב אצלי בדלת . כבר לא מתוח, מחייך ונתן לי מפתח לשמירה.

רציתי להגיד לו שהוא יכול לבוא לשתות קפה ,לפעמים.

לא אמרתי.

באחד הימים הבאים ,אחרי ששבועות זרמו להם , כדרכו של הזמן טיפלתי בגינה,. ראיתי את נדב, יוצא אל הרחוב, מוביל זוג אופניים, קרח כמו נזיר בודהיסטי, מגולח עד עור הקרקפת. שום זכר לעטרת השיער השחור הגולש, תפארתו וכוח המשיכה שלו. שמשון חסר מחלפות. מרוקן.

הי, נדב עצרתי אותו.

מה קרה.?

הוא היתמם.

מה קרה?

אה….השיער?……שום דבר….. חם לי.

נמאס לי עם כל השיער הזה……

עמדנו משני עברי גדר העץ והוא אמר

פיטרו אותי מהעבודה. מפטרים הרבה מהייטק. החזרתי את האוטו. נגמרו החיים הטובים. עכשיו אני נוסע הרבה לאימא שלי ובעלה.

יש אבא? שאלתי
היה, אבל עזב אותנו כשהייתי בן שלש. המשפחה שלי זה אימא ובעלה.

אמרתי כל מיני משפטים של נימוס וצער ….ידעתי בדיוק מה קורה לו. גם אני כבר זכיתי בחוויה הזו של פיטורין, נפילה מצוק, חרדה, אבדן פרנסה , עלבון עמוק ומתמשך, שגם לא חולף לעולמים . לא רציתי לדבר על עצמי . הוא היה כוכב הטרגדיה הכואבת הזו. הוא – לא אני

בסוף תמצא עבודה אחרת , עם הכישורים שלך , אמרתי את המשפט הכי באנלי וצפוי… מצטערת בשבילך . תבוא לשתות קפה כשתרגיש בודד…!!!!!. נדבר.

יהיה בסדר, אמר ביובש , נטול אנרגיה , עלה על האופניים והפליג משם.

                                                       ————

שוב לא נתקלתי בו זמן מה עד ששמעתי אותו קורא לי בשמי מבחוץ….. יצאתי . הוא עמד שם, חיוור, יותר מתנדנד מעומד.

היית בבית היום?, שאל

כן. רוב הזמן נדמה לי….

שמעת איזה רעשים בחוץ?, קולות ? משהו חריג?

לא . לא שמתי לב למשהו מיוחד מה קרה?

….נכנסו הביתה גלחו לי כמעט הכול. השאירו לי את המיטה ואיזה כיסא או משהו.

הם ירדו כנראה דרך הסולם מהגג. לקחו את המחשב, המזגן הנייד , טלביזיה וכאלה. תמיד אני משאיר את דלת המרפסת פתוחה , היו לגנבים חיים קלים. הכך מוכן , רק תקחו….

הרגשתי תחושה של אסון. קארמה רעה לופתת את השכן הצעיר. כל הזמן מכות על הראש ומתחת לחגורה כמי שמזלו שכח אותו לגמרי, זנח אותו לבד ביער אפל….לבי יצא אליו .

אתה רוצה להיכנס ?, שאלתי

לא. לא. אלך לראות איזה חבר …..אני צריך לעשות סדר בראש.הוא לחץ את אצבעותיו אל מצחו, וחזר על התנועה כמי שמנסה לפתוח את הראש. אלך עכשיו. אקפוץ אליך בפעם אחרת.

בימים הבאים שמעתי את צעדיו בלילות, רשרושים מכיוון התקרה. זז. הולך, תזוזות שלחוסר מנוחה. מישהו שלא ישן, מסתובב. נדבקתי מהחרדה שאפפה את הבית.נשבה דרך הקירות חדרה עם הרוח דרך החלונות.

                                                                        —————

בשלהי איזה יום, סמוך לביקור הגנבים, עמד בחוץ וקרא בשמי.

אפשר לבוא?

התיישב על אחת הכורסאות. מתכנס לתוך גופו כמו מישהו שקר לו. עדיין היה קיץ. בסופו.

הבאתי קפה ועוגת גבינה, ישבתי מולו

החלפנו כל מיני משפטים סתמיים , קצת מבוכה. נזהרתי לא לחקור אותו , ורק לתת לו תחושה של סימפטיה אינסופית. חשבתי על כל ניסיוני כמראיינת ודברתי קצת על עצמי, כדי להרגיע, להעביר את הנושא מענייניו לענייני. סיפרתי לו דברים כלליים על העבודה שלי, על המשפחה שלי , על הצד הנעים של החיים ביחידות, פרבילגיה מיוחדת במינה,

עד שהגיע המונולוג:
אבא שלי עזב את הבית, את אימא ואותי כשהייתי בן שלוש. לא זוכר אותו. לא שמענו ממנו אף פעם. לא דאג לנו כלכלית לא הופיע. אימא התחתנה עם מישהו שהוא בשבילי האבא. חשבתי הרבה על האבא הזה שנעלם. מי זה? איך לא אכפת לו ממני בכלל ולא רוצה לראות אותי….אי אפשר להשלים עם זה , לא כשאתה ילד קטן ולא כשאתה מתבגר ולא בשום שלב.
לפני שהתגייסתי לצבא החלטתי לפגוש אותו ויהי מה ,לא הייתה לי בעיה להשיג את מספר הטלפון שלו . התקשרתי והצגתי את עצמי. הוא שתק זמן מה אחר כך שאל:

מה אתה רוצה?

אמרתי לו , רק לפגוש אותך לראות אותך שתכיר אותי. זה הכול. שנאתי את עצמי על השיחה הזאת שנאתי אותו יותר.

נפגשנו בבית קפה תל אביבי. חיכה לי איש קרח, עם משקפי שמש שחורות . הסתכלתי על כפות ידיו על האצבעות לראות אולי זה כמו האצבעות שלי , לא אהבתי את האצבעות לא את הקרחת ולא את המשקפיים. שמעתי אותו מדבר אלי, לא הצלחתי להבין מילה או משפט , הקול הפך להד רחוק , לעתים מתגבר ולעיתים נעלם, כאילו אנחנו נמצאים על הר גבוה בטיבט. המשכתי להקשיב להדים , ראיתי שהוא מנענע את ידיו וראיתי את שפתיו נעות ואת שיניו מתקרבות אלי ומתרחקות. לא יודע כמה זמן ישבתי שם אולי דקה אולי חמש או עשר דקות. קמתי והלכתי . בהתחלה, עקב הסחרחורת, הלכתי לאט, כדי לא ליפול ואז התחלתי ללכת במהירות מואצת , מתרחק משם הכי מהר שאפשר , עברתי לרחוב אחר להיות בסביבה אחרת.

אחרי הצבא נסעתי ליוהנסבורג , שם התקבלתי לאחת האוניברסיטאות ללימוד מדעי המחשב. היה כיף. לא דומה לשום דבר מהעבר. היו לי חברים חדשים, הרגשתי שאני נרגע. בלי זיכרונות בלי געגועים. הכרתי את אהבת חיי, לפחות כך חשבתי. יפה ומלאת חיים, סקסית ואוהבת לקרוא ספרים טובים. היינו ביחד כל הזמן . הקראנו זה לזו קטעים מספרים שאהבנו ,נסענו למקומות יפים, אהבנו בכל רגע . עשינו אהבה בכל הזדמנות. יד ביד ובלב מתרחב הלכנו לעירייה להתחתן.. התחתנתי בלי היסוס, מרגיש שזרועותיי נמתחות לממדים ענקיים מתארכות ומקיפות את העולם כולו. האישה שלי הייתה שם בין זרועותיי .

כמה שנים חלפו בנעימים, סיימתי את התואר והתקבלתי לעבוד בחברה בעלת מוניטין. כשהייתי צריך להתחיל לעבוד, הרגשתי שאני חוזר לאחור לימים שלפני תקופת יוהנסבורג.

געגועים לארץ ולחברים תקפו אותי יום ולילה. בתוך ראשי דיבר אלי מישהו שאמר לי: " מה, מה יש לך לעשות פה? תחזור לארץ לחברים, להורים, לתל אביב. השתגעת? מה תעשה כאן?

כשהחלטתי לחזור לארץ, בטוח שזה מה שאני רוצה, אמרתי לאשתי. בתחילה חשבה שזה מצב רוח חולף. לא האמינה שזה רציני. כאשר ביקשתי ממנה ללכת אתי לעירייה להגיש בקשה לגירושין. התחילה להבין. היה נורא.

כשבאתי להיפרד ממנה, מוכן לנסיעה חזרה לארץ, סיפרה לי שהיא בהריון. תעשי מה שאת רוצה, עניתי לה. אני לא אשנה את דעתי. אני לא נשאר כאן. אני חוזר הביתה.

ישבנו בדירתי, היום כבר פנה וראשיתה של חשכה עטפה את החדר. לא רציתי להדליק אורות. ישבנו שותקים רואים את החושך משתלט. ראיתי את גופו מכווץ לגמרי בכורסא, צללים מכסים את פניו. שתקנו זמן מה

אתה בקשר עם אשתך לשעבר?

לא בכלל לא. לא יודע אפילו את מס הטלפון שלה…

אתה יודע אם יש לך ילד או ילדה?

לא.

אתה יודע שמה שקרה לך עם אבא שלך קורה עכשיו לילד שלך.

כן.

מה אתה מרגיש?

בין כה וכה , ענה נדב, אין לי כסף לפרנס את הילד שלי

אין לי עבודה , אין לי מושג מה יהיה אתי. אני אפילו לא יכול להישאר בדירה הזו. בטח אעבור בקרוב מאוד לגור בדרום העיר.

Serge Attal Flash 90 אילוסטרציה
Serge Attal Flash 90 אילוסטרציה

הדלקתי את האורות . הסתכלנו בשתיקה אחד על השני.

תוך שבוע או יותר, שמעתי צעקות מחדר המדרגות, טנדר מצ'וקמק עמד בכניסה לבית, כמה חברים העלו כמה מזוודות. נדב צלצל בדלת.

באתי להגיד שלום.

התחבקנו דקה ארוכה בחיבוק ראשון ואחרון, נאחזים זה בזו .נלפתים חזק ….. מהאוטו צעקו לו: נדב, נו בוא כבר…

התנתק מגופי והסתובב ללכת. ראיתי כי צימח שערו. כמה סנטימטרים של שחור.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן