"איסמעיליה" בתיאטרון הקאמרי: מיטלפונקט נוגע, אבל לא פוגע

הדרמה הקומית שכתב וביים הלל מיטלפונקט מבטיחה הרבה ומקיימת פחות. עמוס תמם, מיכה סלקטר ובעיקר אלון דהן מעניקים להצגה כמה רגעים משעשעים, אבל מעט מדי רגעים מרגשים. אגב, כשמגישים על הבמה קמפרי עם סודה, כדאי לחזק אותו כדי שהמשקה לא ייראה כמו מיץ פטל חיוור

Print Friendly

 

★★★★★

האקדח שמופיע בתמונה הראשונה, יורה בתמונה האחרונה, אבל לא פוגע. גם המחזאי והבמאי הלל מיטלפונקט לא ממש פוגע בהצגה "איסמעיליה", שכתב וביים. זו הפקה שניה של המחזה. הראשונה הועלתה ב-2002 בתיאטרון בית לסין עם ששון גבאי בתפקיד מיקי הגניקולוג, נתן דטנר בתפקיד עמי העיתונאי ואבי אוריה בתפקיד קריץ שעדיין מחפש את עצמו. מדובר בסיפור על שלושה חברים, שנפגשים 25 שנים אחרי הטראומה של מלחמת יום כיפור. כל אחד מהם נושא מטען אישי כבד מהמלחמה ההיא. הפצעים נפתחים, הסודות נחשפים, כולל הבגידות, והחברות כבר לא מה שהיתה פעם.

הפצעים נפתחים, הסודות נחשפים. דהן וסלקטר. צילום: ז'ראר אלון

מה היה פעם? קריץ הציל במלחמה את חייו של מיקי, אבל מיקי, היום רופא מצליח ומפורסם, חי בהכחשה. לאחר המלחמה עמי, עיתונאי שאפתן, הרס את הקריירה של קריץ בעקבות כתבה שעשה עליו. מיקי מעורב בפרשיית שחיתות של מסחר בביציות, וגם שוכב עם אשתו של עמי, חברו הטוב. עמי, שאיבד את מעמדו בעיתון, וגם מכור לאלכוהול, מגלה באיחור את הבגידה של אשתו עם חברו הטוב, וקריס סוגר חשבון עם שניהם.

הסיטואציה מסקרנת, אבל על הבמה לא קורה הרבה. בעיקר דיבורים והחלפת מקומות בין השחקנים. מיטלפונקט נוגע בכאב, אבל לא מטפל בו לעומק. הטקסט מציף שאלות על מהי חברות אמת או חברות נפש, וכיצד אנו בוחנים אותה. המסקנה של מיטלפונקט מורכבת, ואלה הקטעים היותר טובים בהצגה. במקרה שלנו, "חברות האמת" מתנפצת. אבל גם כאן שומר המחזאי על "מרחק נגיעה" ולא עוסק בכאב פנימה. הוא מדגיש את הסיטואציות הקומיות – וזאת הוא עושה היטב. לעיתים הטקסט טרחני, בעיקר כאשר אין אקשן על הבמה. הבימוי צפוי ואינו מעורר השראה, מה שמקשה מאוד על עבודת השחקנים.

בוגד בחבר הכי טוב. תמם. צילום: ז'ראר אלון

השחקנים הם החלק הטוב בהצגה, מה שמוכיח שוב, ששחקנים מוכשרים יכולים לשדרג מחזה לא מבריק ובימוי שיגרתי. עמוס תמם, בתפקיד הרופא הגניקולוג, מגלם גבר שרמנטי, שלא יכול להימלט מעברו; מיכה סלקטר מגלם היטב עיתונאי קשוח ומחוספס, שמרשה לעצמו להישבר (אבל לא האמנתי לדמעות שלו); בעיקר אהבתי את אלון דהן, שמגלם גבר פגיע ונוגע ללב. דהן הוא שחקן, שצריך לקבל יותר הזדמנויות בתיאטרון, וזה כולל תפקידים ראשיים.

"איסמעיליה" היא דרמה קומית עם כמה רגעים משעשעים, אפילו משעשעים מאוד, אבל עם מעט מדי רגעים מרגשים. ראיתי כבר דרמות חזקות יותר. עם טיפול נכון זו היתה יכולה להיות דרמה מדממת. כמו שההצגה נראית, היא מתאימה יותר לדרמת טלוויזיה. ועוד הערה: כשמגישים על הבמה קמפרי עם סודה, כדאי לחזק אותו כדי שהמשקה לא ייראה כמו מיץ פטל חיוור. הוויסקי, לעומת זאת, נראה הרבה יותר טוב.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על "איסמעיליה" בתיאטרון הקאמרי: מיטלפונקט נוגע, אבל לא פוגע

  1. מאת עמיקם יסעור‏:

    לא ראיתי את ההצגה אבל אני זוכר למיטלפונקט הרבה מחזות מוצלחים. כמו הקוף, שרגא קטן, מי תהום,מכולת גורודיש, פירוד זמני וסטירות שכתב עם סובול. יצא לי גם לראיין אותו פעם ב 83 במרכז קהילתי. היה מעניין מאוד. אני גם זוכר עיבוד שלו למחזה שמקורו רוסי שקראתי. כשכותבים הרבה לפעמים המחזה לא עולה יפה. מכל מקום, לדעתי, מיטלפ
    ונקט ממשיך מסורת של מחזאים מקמצועיים שהחלה, בשנות השבעים. לפני כן סופרים כתבו גם מחזותשלפעמים שרדו לפנתיאון כמו שוהם ואלתרמן אך הגל הגדול החל בשנות השבעים