על רכישת אמון: ביקורת על הספר "טוהר" של ג'ונתן פראנזן

על אף שעיסוק ב"טהרה" עלול בנקל לגלוש למחוזות ההמוניות והשטחיות שמאפיינים את תרבות "העידן החדש", ג'ונתן פראנזן מטפל בחומרים אלו בעדינות, ורק לעתים נדירות מועד מהילוך על החבל הדק שהוא צועד עליו. פראנזן מלהטט באופן מוצלח בין הטוהר הממשי לטוהר המטאפורי, ושליטתו ניכרת גם בדמויות ובעלילה

Print Friendly

ניסיון החיים בקריאת ספרים וכתיבת ביקורות ספרים לימד אותי לקמץ במתן אמון לסופרים אמריקניים עכשוויים כמו גם לספרי ביכורים – והרי מהו תהליך הקריאה אם לא מתן אשראי לזמן בלתי מוגבל למחבר?; מעטים הם ספרי הביכורים כמו גם הסופרים האמריקניים שאקרא, ונדרשת לפחות משוכת "הספר השני" – על משקל סימפטום האלבום השני – על מנת שאקדיש מזמני לספרים אלו. לכן "טוהר" – ספרו החמישי של ג'ונתן פראנזן והשלישי שתורגם לעברית – הוא ספרו הראשון של פראנזן שקראתי. והוא בהחלט רכש את אמוני.

העלילה של הספר "טוהר" נעה בין זמנים ומקומות שונים: במרכז הספר עומדת פיוריטי (כלומר "טוהר") טיילר, או בשמה הקצר יותר פיפ, אשה צעירה ללא תכניות כלשהן לעתיד, שבעקבות מפגש אקראי-לכאורה עם אשה גרמניה בשם אנגרט נוסעת לבוליביה לעבוד אצל האקטיביסט האינטרנטי אנדראס וולף, מעין ג'וליאן אסאנג' גרמני. כשטיילר עוברת מפרויקט "אור השמש" של וולף לדנבר, ארה"ב, על מנת לעבוד כעיתונאית – פרטי העלילה מתחילים להתבהר.

"טוהר" הוא לא רק שמה של הגיבורה הראשית, אלא גם התמה המרכזית של הספר: וולף, פיפ טיילר,  אימה של טיילר ועוד אחרים – כולם חגים סביב התמה הזו ונתקלים בסיטואציות ואתגרים שמערימים קשיים על משאלת לבם להיות "נקיים".

על אף שעיסוק ב"טומאה וטהרה" עלול בנקל לגלוש למחוזות ההמוניות והשטחיות שמאפיינים את תרבות "העידן החדש", פראנזן מטפל בחומרים אלו בעדינות, ורק לעתים נדירות מועד מהילוך על החבל הדק שהוא צועד עליו. פראנזן מלהטט באופן מוצלח בין הטוהר הממשי לטוהר המטאפורי, ולרוב מפזר בטוב טעם את הדיון במושג. מעיב על כך רק סוף קיטשי למדי – שהניסיון לפרבלם אותו רק הופך אותו לדביק יותר.

שליטתו של פראנזן אינה ניכרת רק בתמה העיקרית, כי אם גם בדמויות ובעלילה. הדילוגים בעלילה אינם גסים מדי ואין איזו תעלומה חסרת-ערך שמגיעה לפיצוחה בסוף הספר, אלא כמה תתי-תעלומות שמגיעות להתרתן במהלך העלילה. תורמת לכך כמובן הכתיבה הקולחת של פראנזן, שמשובצת בכמה וכמה תובנות יפות, ושאינה דרושה פיגומים מלאכותיים כמו בלשות דה לה שמאטע, של אחד הגיבורים או של הקורא.

לא למותר לציין את תרגומו הנפלא של ארז וולק. לאורך כל הספר הוא נוקט בבחירות תרגום נכונות, ובראשן הבחירה להותיר את הגיבורה הראשית בשם "פיוריטי" (והשוו לתרגום של "beloved" של טוני מוריסון ל"חמדת"). בנוסף, וולק מוותר על ההרגל המגונה של מתרגמי-פרוזה להכביר בהערות שוליים שמנסות לגשר לכאורה על פערים בין תרבות המקור לשפת התרגום, ולא זו בלבד שהם אינם מצליחים בכך – שכן פערים אלו לעולם לא ניתן לאחות – הם מקשים על הקורא לצלוח את הספר; הקורא, שחשב הוא רכש ספר פרוזה, מוצא את עצמו קורא ספר עיון. זו לא תהיה מנת חלקו של הקורא ב"טוהר", שיקבל לידיו ספר מעולה.

טוהר • ג'ונתן פראנזן • מאנגלית: ארז וולק • הוצאת עם עובד • 2015 • 637 בעמ'

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת; למדתי תורה בישיבה, למדתי ספרות ומגדר באוניברסיטת תל אביב, למדתי לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת בר אילן. כעת אני תלמיד לתואר שני במשפטים ועורך דין :) [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה טורים, ספרות, פרוזה, רשמים, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>