בחודש דצמבר תפתח בגלריה המשכן בית מאירוב התערוכה  "גלוקאלי: בין גלובלי ללוקאלי: השפעות מקומיות ובינלאומיות בעיצוב הישראלי". התערוכה תתקיים בין התאריכים 2 בדצמבר 2017 ועד 31 בינואר 2018. את התעורכה אוצרת חוקרת התרבות והתקשורת ד"ר אביבית אגם דאלי.

בתערוכה מתכתבים מעצבים ישראלים הן עם המקומי (הלוקאלי), הן עם הגלובלי והן עם הגלוקאלי שהוא שילוב של גלובלי ולוקאלי והיא בוחנת כיצד תופעה זו משתקפת בתחומי עיצוב שונים: עיצוב אופנה, עיצוב תעשייתי, עיצוב טקסטיל ועיצוב תכשיטים.

 לדברי האוצרת ד"ר אביבית אגם דאלי: "בתערוכה זו נמצא השפעות סגנוניות שמקורן ממקומות שונים החל בהשפעות יפאניות, איראניות, אמריקניות ועוד שנוצקו אל העיצוב הישראלי שהוא עצמו יציר כלאיים המייצג שילוב של תרבויות שונות שהתקבצו לתוכו ונקראו בעבר קיבוץ גלויות. כלומר, כאשר חושבים כיום על גלובליזציה אין הדבר בהכרח מרמז על אמריקניזציה, לפחות לא על פי הקולות הרוחשים בעיצוב העכשווי הישראלי המוצג בתערוכה זו.

לדוגמא, אמן היודאיקה יוסי תור שמשתמש בעץ ובכסף כחומרי גלם: מצד אחד מדובר על יצירה לוקאלית, שכן הוא יוצר תשמישי קדושה, אבל, ניתן להתייחס אל עבודותיו גם מן הפן הגלובלי: היהודים פוזרו בכל הגלויות ואימצו סגנונות שונים עת יצרו תשמישי קדושה. עבודותיו מתבססות על איקונוגרפיה ואיקונולוגיה שהתעדכנה בגלויות השונות וקיבלה הקשר ישראלי ומקומי ביצירתו. תור משלב ביצירתו מוטיבים מקומיים ורחוקים בה בעת ומתבסס על תקדימים בני שנים שמקורם בפזורות ישראל הרבות.

לידה שרת מסד יצרה סדרת פסלי מעילים שנקראים אבאמא מתוך געגוע לאנשים החסרים בחייה. הפסל המעיל הראשון אותו יצרה על פי מידות גופה נעשה בחיתוך נייר ידני, בעזרת סכין חיתוך יפני, במהלך עשרות שעות. פסל המעיל מעוטר במגזרת המילה "אבאמא", אותם כתבה בכתב יד המתכתב עם ערבסקות מזרחיות, שהפכו ביצירתה לדגם, דהיינו, לסוג של אורנמנט אישי. ההשפעות של הערבסקות והשימוש באורנמנטים מוסלמיים מקורם בארץ המוצא שלה איראן . המעילים נוצרו בטכניקה של חיתוך לייזר על גבי נייר, בד או לבד תעשייתי.

המעצבת מוריה אדר פלסקין עוסקת בסדרת העבודות "מיתולוגיות" בשילובים של טכנולוגיות מסורתיות (אובניים) עם טכנולוגיות חדשות (הדפסה תלת מימדית). היא משלבת בין כלים מסורתיים, אנגליים מדוקדקים ועמלניים עם בקבוקי פלסטיק המוניים של משקאות קלים. היא משלבת בין סיפורים מיתולוגיים ובין נרטיבים עכשוויים המוצגים בתקשורת. כל אלו באים לדון בתרבות העכשווית, שהיא תוצר של המקומי והגלובלי, של החדש והישן, של העירוב.

המעצבת והאמנית זהבה אידלסבורג מפרקת ומרכיבה אלמנטים, מוציאה אותם מהקשרם המקורי ומשנה ומשבצת אותם אל תוך הקשר חדש. בתהליך עיצוב התכשיטים, היא משתמשת בחומרים לוקאליים מסביבתה הקרובה ( שברי חרס, חלקי מתכת ועץ בלויים, אבנים ופיסות עץ מחוף הים וחומרים אישיים מביתה) ובחומרים ממקומות אחרים בעולם ( אבנים מקליפורניה, פרורי מתכת מגשר הזהב של סן פרנציסקו, שאריות עבודות מחומר חרסיתי של קרמיקאים מארצות שונות שהתקבצו לסדנה בינלאומית). העבודות מכילות דימויים שנוצרו בהשראת תולדות האמנות, תרבות וטבע. דימויי בעלי החיים שבעבודותיה מאזכרים תרבויות שונות. צירוף הלוקאלי והגלובלי מאפשרים לה להתייחס לחורבות ולבנייה המחודשת כאל מטפורה ברובד האישי והאוניברסלי.

מעצבת האופנה אפרת אלזרקי  יוצרת פריטי לבוש ויריעות בד, ארוגים בנול תעשייתי. היא בוחנת עקרונות מסורתיים העומדים בבסיס האסתטיקה היפאנית, בהשראתם פיתחה את אותם פריטי לבוש ארוגים. אלזרקי משלבת שני חומרים אורגניים מנוגדים בתכונותיהם: צמר וכותנה. שילובם יחד יוצר את המראה הייחודי של פריטים אלה ויוצק אל ההקשר הכללי את אמירתה האישית והמקומית.

המעצבת לירון שיליאן שאבה השראה מחפצים שהביאה משפחתה מאיראן ועיצוביה הם שילוב בין הגלובלי ללוקלי ובין עבר להווה. היא עוסקת בשאלה כיצד ניתן לשמר את המסורת ואת הזהות בעידן המושפע מגלובליזציה והמטשטש זהויות לכדי האחדה תרבותית. שיליאן מתייחסת לאורך חיי החפצים שמתקצר, לתרבות הצריכה המרחיקה את האדם מהעניין בחפצים שפעם היו חלק ממנו ומתרבותו. היא מבקשת לצור בעבודותיה זהות יחידאית מקומית המתכתבת עם חפצי משפחתה שמקורם באיראן. מבחינתה אי אפשר להתעלם מן העבר ומהשורשים המשפחתיים שמקורם בגולה, כי אלו מעצימים את הזהות ובלתי אפשרי להתעלם מהקדמה ומהטכנולוגיה שמקדמים את תרבות המערב ועשויים לכוון אל סוג של האחדה תרבותית מערבית.

הדס כהן  מציגה בתערוכה את עבודתה – PAUSE- כלי מזיגה קרמיים מפורצלן. הכלים נוצרו בהשפעות מקומיות וגלובליות כאחד, ההשראה לכלים הינה מחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בארץ בשנות ה60 באזור לוד ובו נמצאו נאדי מים מחרס ומעור בהמה. הכלים החדשים עוצבו בהשראת נאד מים מעור, תוך כדי שמירה על התחושה האלסטית המקורית הנעימה לעור, הארגונומיות של הכלים במגע עם יד אדם והעובדה שהכלים הינם ייחודיים לנוף הארצישראלי. בהשפעה הגלובלית הרחבה יותר התייחסה כהן לעיצוב המודרני והרווח יותר בעולם, בפרט ביפן ובארה"ב ושמרה על קווים מינימליסטים וברורים בכלי עצמו, על הפרקטיקה שלו . הכלים לא יכולים להתקיים יותר רק ככלי מזיגה מקומיים, אלא מקבלים רלוונטיות בהקשרם הגלובלי והעכשווי.

המעצב אבי בן שושן מציג ארבעה כלי אכילה שנוצרו מתוך התבוננות על מחוות גוף ועל פעולות אינטואיטיביות הקשורות באכילה, כמו ליקוק האצבעות בסוף הארוחה, אכילה בעזרת הידיים, ניגוב, גריפה ושימוש בכף ובמקלות אכילה. בכלי האכילה המוצגים בתערוכה נטועים מחוות גוף המייצגים מעבר מהלוקלי לגלובלי, ושילוב ביניהם: הגלוקלי. העבודות מתייחסות אל מגוון דרכי אכילה החל מאכילה בידיים, אכילה בעזרת מקלות אכילה, אכילה עם סכו"ם והחיבור בין כולם למעין שלוב בין תרבויות. שילוב המכיל את מגוון צורות האכילה השונות בכלים. העבודות נוצרו מתוך מקום אישי ומתוך כמיהה אל עולם האוכל ואל ערכים הטמונים בו ותוך כדי כך הן מבקשות לייצר מתח ועניין בזמן הארוחה.

עבודותיה של טל בר אל המוצגות בתערוכה, הן חלק מפרויקט טקסטילי ארץ ישראלי המשלב בין לוקליזציה לגלובליזציה. הפרויקט נבע מתוך סיפור אישי ומתוך רצון לשימור הייחודיות של העם היהודי ועבורה כישראלית. ביצירה ניתן להבחין בדימויים המתחברים אל נושא קיבוץ הגלויות שהוא חלק מן החיים בארץ. אחד המוטיבים בעבודותיה הוא ריקוד העם – הורה שאיחד רבים יחדיו בזמנים בהם הוקמה המדינה. השאיפה שלה כמעצבת הוא לשמור על ההוויה של אותם ימים תוך כדי תמרון בין גישות טקסטיליות חדשניות ועתיקות גם יחד. (היא משתמשת בשלוש טכניקות הדפסה שונות ; הדפס משי עתיק והדפסה דיגיטלית חדשנית).

עבודתו של מעצב האופנה רביד הקן עוסקת ביצירה הנובעת מהאזנה למוזיקת קבוקי אזומה, ומתמקדת באופן ספציפי ביצירה משנות החמישים. ליצירה המוזיקלית הגיב הקן אינטואיטיבית ברישום סקיצות ובתרגום ישיר שלהן למערכות לבוש. הסקיצות ומערכות הלבוש מאופיינות בקו רישומי זהה, היוצא מעולמו הפנימי המושפע כמובן מהסביבה בה הוא חי ופועל.

האמן אהרון קריצר יצר הדפסה של דימוי מתוך צילומי הריקוד בתנועה שצילם. מדובר בהדפסה על גבי טלית צמר בשיטת הציינוטייפ העתיקה. השימוש שעושה קריצר בשיטת צילום עתיקה על גבי מדיום המייצג את העבר (הטלית) מייצג את המסורת ואת היהדות. לצד זה, מייצגות שתי הדמויות המצולמות על גבי הטלית את העכשוויות. מדובר בשני רקדנים המחוללים מחול עכשווי, חילוני. מצע הטלית מכיל אם כן את החיבור בין עניינים של מסורת לעכשוויות, בין המקומי לגלובלי, בין אמנות לתרבות, בין התחדשות לקונסרבטיביות, בין תרבות הכפר לתרבות העיר וכו'.

ההשראה של המעצבת והאמנית אתי וידר ורצר לעיצוב קולקציית העדיים שלה הגיעה מפירות עץ הברכיכיטון, הנמצאים לאורך השדרה בה היא נוהגת לצעוד בין נס ציונה לראשון לציון. מדובר בעצים שמוצאם מאוסטרליה, שעשו עלייה והפכו להיות עצים מקומיים. וידר ורצר משלבת בעבודות אלה חומרים כמו פליז, אבני חן טבעיות ולא מלוטשות ויוצרת שילוב בין לוקאליות לגלובאליות: בין חומר (עץ) שכעת הוא מקומי לבין השפעות סגנוניות ועיצוביות ממקורות שונים.

"שנות האלפיים מסמלות את המעבר הממשי אל כפר גלובלי בו הפרט נחשף באמצעות אמצעי התקשורת ועל ידי הגעה למקומות רחוקים, אל אוצר דימויים הולך ומתרחב, שמקורותיו התרבותיים מגוונים. באמצעות אמצעי תעבורה וניידות, הן של אנשים וסחורות והן של מידע, מתאפשרת חשיפה לכל ביטוי תרבותי בעולם והגישה לתכנים היא קלה, מהירה ונגישה. כך הופכת תרבות האחר להוות מקור בלתי נדלה להעשרה תרבותית ולמגוון סגנוני ותוכני" – כך מסכמת אביבית אגם דאלי אוצרת התערוכה את סיפור העיצוב העכשווי הישראלי בהקשר התרבות העולמית הגלובלית.