Skip to content

"פילומנה" בהבימה: נתן דטנר צועק, לימור גולדשטיין נוגעת

בקומדיה האנושית של אדוארדו דה פיליפו בבימוי רוני פינקוביץ' יש מעט מדי רגעים קומיים ואנושיים. העלילה צפויה וגם הבימוי לא מציע הפתעות מיוחדות. העיקר שבסוף האהבה מנצחת
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

★★★★★

אפשר להתייחס ל"פילומנה" כאחד הפלופים הגדולים של "הבימה" בשנים האחרונות ואפשר להתייחס להצגה כניסיון שלא הצליח. אני מעדיף את האפשרות השניה. הבמאי רוני פינקוביץ' כותב בתוכניה של "פילומנה", שבניגוד לבימוי היצירתי שעשה להצגה ב-2006, עם יונה אליאן וששון גבאי בתפקידים הראשיים, הפעם, כשניגש לביים, כשהוא אדם בוגר יותר, גילה רבדים חדשים במחזה, שאותם ניסה ליישם הפעם בבימוי. כלומר, לא קומדיה מצחיקה ואנרגטית, אלא הצגה בעלת ערכים חברתיים ואנושיים.

פמיניסטית לוחמת? לא ממש. גולדשטיין. צילום: ז'ראר אלון

אני מעריך מאוד את התובנות אליהן הגיע פינקוביץ' בעקבות הביוגרפיה הפרטית שלו, אבל לדעתי הוא  חיפש במחזה יותר ממה שיש בו. הקטע החברתי אינו הדומיננטי במחזה. הדמות הראשית, פילומנה, אינה פמיניסטית לוחמת, אינה דמות מופת של מאבק מעמדי ואינה גיבורה טרגית. היא בדיוק מה שהמחזאי אדוארדו דה פיליפו כתב: זונה לשעבר, שרוצה למסד את היחסים עם בן הזוג שלה, דומניקו המכונה דומי. הוא, רודף נשים לשעבר, רוצה לחדש את נעוריו ולהתחתן עם אשה אחרת, צעירה יותר ולטעמו גם יפה יותר. פילומנה שולפת את נשק יום הדין – ומגלה לדומי, שיש לה שלושה ילדים, אחד מהם – ממנו. זה הסיפור של "פילומנה". אין בו עומק רגשות והוא אינו מכיל תובנות מעוררות למחשבה.

המחזה של פיליפו אינו מבריק, נראה ונשמע קצת מיושן ולא מעודכן, וקשה לי להבין את השיקול של "הבימה" להעלות אותו עכשיו על הבמה. למען הגילוי הנאות אני חייב לציין, שרוב הקהל שישב סביבי, אהב את ההצגה, גם אם לא התלהב ממנה במיוחד. אולי ב"הבימה" יודעים כמה דברים שאינני יודע על שיווק להמונים. מצד שני, ההצגה לביקורת נערכה רק השבוע, למעלה מארבעה חודשים אחרי שההצגה הראשונה עלתה לבמה, באמצע יולי. זמן ארוך מדי. זה נושא לדיון אחר, למה ההצגות הרשמיות לביקורת (לא רק ב"הבימה", אלא ברוב התיאטרונים), אינן נערכות בשבוע הראשון או לפחות בחודש הראשון להעלאת ההצגה לבמה.

מאחר שאני יודע כמה דברים על המתרחש מאחורי הקלעים, גם מהתקופה שבה שיחקתי בתיאטרון, אם מועד ההצגה לביקורת נקבע זמן כה רב אחרי שעלתה ההצגה הראשונה, נראה, לכאורה, שההצגה לא הבשילה והתיאטרון מריץ אותה בשלב ראשון באמצעות יחסי ציבור, וחושש לחשוף אותה למבקרים, שעלולים "להרוג" אותה או להצביע על כשלים בביצוע.

אפשר להרגיע. אין צורך לחשוש כל כך ממבקרי תיאטרון. הם לא חשובים ובעלי אגו נפוח כמו פעם. היום כל בעל בלוג יכול להיות מבקר תיאטרון, וטוב שכך. הקוראות והקוראים ישפטו. יותר מזה: מי שכותב ביקורת תיאטרון מתוך אהבת תיאטרון והיוצרים יחשוב הרבה לפני שהוא קוטל הצגה. וגם אם זה יקרה, הוא יעשה זאת ברגישות. הצגה לא טובה עבור מבקר תיאטרון שאוהב תיאטרון, כמוני למשל, היא כמו אהבה נכזבת.

סצנות מאולצות. גולדשטיין ודטנר. צילום: ז'ראר אלון

נחזור לביקורת. "פילומנה" 2017 של "הבימה" מזכירה לי תיאטרון מסחרי של פעם, שבו ליהקו צמד כוכבים בקומדיה קלילה, שתעביר לקהל ערב בידור בכיף. אם עושים זאת היטב, זה אפילו מצחיק. אם זה לא, זה אפילו מביך. "פילומנה" של "הבימה" היא קומדיה אנושית עם הרבה צעקות, בעיקר של נתן דטנר ומעט מדי רגעים קומיים ואנושיים. ועם כמה סצנות מביכות. העלילה צפויה וגם הבימוי לא מציע הפתעות מיוחדות או יצירתיות מתפרצת. ההפתעה היחידה, ולא לטובה, היא המעבר החד בין הרגע שבו פילומנה רוצה לעזוב את הבית ולהיפרד מאהובה, לבין הסצנה שבה הם מחליטים להתחתן.

נתן דטנר, מלבד לצעוק ולהתרוצץ על הבמה, מנסה גם להצחיק. ברוב המקרים הוא מצליח. דטנר הוא שחקן איכותי ואינטליגנטי, שיודע גם לשיר, אבל אינו פורץ גבולות. יש בו משהו שמרני גם באישיות וגם בסגנון המשחק, שלעיתים הוא טכני בעיקרו. מי שגונבים ממנו את ההצגה הם שחקני המשנה, ובעיקר רבקה גור המדוייקת בתפקיד רוסאליה, אשת סודה של פילומניה, ושיפי אלוני בתפקיד קטן ומשעשע של המשרתת לוצ'יה. תפקיד שלוקח את השראתו מהקומדיה דל-ארטה. לימור גולדשטיין, בתפקיד פילומנה, טובה בדרך כלל ונוגעת ללב ברגעים שבהם היא מנסה בכל מחיר לשמור על שלמות המשפחה. לגולדשטיין יש נוכחות בימתית ואני מצפה לראות אותה בתפקידים טובים יותר הראויים לכשרונה.

בסך הכל "פילומנה" 2017 אינה הצגה גדולה. לכל היותר היא בידור נחמד. ואם בכל זאת מחפשים איזה ערך לסיפור – בסוף האהבה מנצחת. גם זה משהו.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן