את חגיגת מוצרט פתחה התזמורת הסימפונית ירושלים בביצוע חי לסימפוניית הפנר, שהתאפיין בלכידות ובתזמון מדויק.

הפרק הפותח היה מאד רתמי ומדויק אך נעדרה ממנו קלילות קונדסית מוצרטית. תחת שרביטו של אבי אוסטרובסקי ניגנה התזמורת בקצביות רעננה. הניקיון המופתי בו ניגנה ג'ני הוניגן – הכנרת הראשית, תרם לבהירות הביצוע. אם כי נעדר ממנו תחכום מוצרטי ודקויות והוא היה רועם קמעא.

את הקונצ'רטו בלה מז'ור מס' 23 (ק' 488) ניגן פרסלר בפשטות זורמת ובשקיפות מופלאה. הליריות המאפיינת את נגינתו חממה את הלב כבר בצלילים הראשונים. ללא כל שאיפה להגיע לברוורה וירטואוזית שם פרסלר את הדגש על החן המוצרטי. בנגינתו מלאת העומק והחן בלטה הוורבאליות. בפרק האיטי צלל פרסלר לעמקי פיאניסימו ממנו פיסל תפילה שמימית. התזמורת נארגה לחיק נגינתו והשלימה את תפילתו. בקצב איטי אך מבלי לאבד את הקו הארוך העפיל הסולן בהדרגה לדינמיקה מלאת עצמה. הקלילות המוצרטית והחן בהם ניגן הפסנתרן השתקפה גם בפיסוק הנון לגאטו עליו הקפיד הסולן. דומה שהשלווה והעצמה החרישית בה ניגן פרסלר את הפרק האיטי לקוחות מעולם אחר, נטול מרדפים מהירים אחר הישגים – עולם שתרבות הפנאי (scholé) מהווה בו ערך עליון.

כך קיבלה המהירות בה נוגן הפרק החותם משמעות. הניקיון בו ניגן את הפאסאג'ים והקישוטים של הטרילים הצטרף לתפילה הזכה. כלי הנשיפה היו במיטבם, מה שהוסיף נופך  ליפי הביצוע.  הליווי בצ'לי ובקונטרבס בלט בהעדרו והייתה תחושה כאילו חסר ליווי הרמוני מוצרטי.

את ההדרן — הפרלוד של שופן ו"הים" של דביסי – ניגן פרסלר בנימה חלומית מהורהרת כשדומה שהעולם  נעצר כדי להקשיב ליפי נגינתו. הרומנטיקה שאפיינה את פרשנותו הפכה את הביצוע לצעיר ורענן. אף צליל לא נוגן בעצמה רועמת "דופקת" – העידון שבמגעו הוסיף נימה של קסם.

בלכידות ובקצביות רעננה ניגנה התזמורת את הדיברטימנטו ברה מז'ור. פסגת היופי הייתה בביצוע הקונצ'רטו במי במול מז'ור לשני פסנתרים. הליריות המאפיינת את נגינתו של עידו בר-שי ויכולתו להתאים את עצמו לפרסלר ולהאט את נגינתו – תרמו ליפי הביצוע.

הייתה זו התוודעות לשירתיות המוצרטית.