טקסט פיוטי של נסים אלוני, מוזיקה יפה של קרן פלס ובימוי יצירתי של אודי בן-משה – יוצרים הצגה צבעונית ואנרגטית, שנעה בין דמיון למציאות ובין עולם התיאטרון לחיים האמיתיים. האם בכל אחד מאיתנו מסתתר נפוליון קטן?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
★★★★★
"אם תיאטרון רוצה להתאבד – שיעלה מחזות של נסים אלוני", כך שמעתי פעם אומר איש תיאטרון בכיר וידוע. כמובן שמדובר בשטויות. אבל העובדות מדברות בעד עצמן: התיאטרון הישראלי מתעלם הרבה שנים מהמחזות של אלוני, שבעיני אוהבי תיאטרון נחשב לאחד משני המחזאים הטובים שלנו בכל הזמנים, לצידו של חנוך לוין כמובן. את לוין מעלים הרבה. אלוני – יוק. למה? למנהלי התיאטרונים אין אומץ להתמודד עם הטקסט המורכב, המאתגר, לעיתים המבולבל, של אלוני. אז מה אם מדובר בטקסט פיוטי ומקסים, שנובע ממעמקי הנפש או ממוחו הקודח של המחבר?
כל ההקדמה הזו באה לפרגן לתיאטרון החאן, שהחליט להרים את הכפפה ולהעלות את המחזה "נפוליון חי או מת" של אלוני. כדי "לרכך" את המשימה, מדובר במחזה עם הרבה פזמונים ומוזיקה יפה ונוכחת שכתבה קרן פלס, פלוס תנועה אנרגטית של אריאל וולף. התוצאה: אין רגע דל על הבמה.
אז איך ההצגה? הסיפור לכאורה פשוט: נפוליאון חוזר לחיים כדי לתקן את הטעות הגדולה של חייו – התבוסה ברוסיה. אבל עולם השאול כמרקחה. השדים רודפים אחריו ורוצים להחזיר אותו למקומו הטבעי, ורוצח שכיר נשכר כדי להביא את נפוליון "חי או מת". נפוליון הולך ומסתבך, מסתבך והולך – וכך גם המחזה.
זה העולם של נסים אלוני – שנע בין פנטזיה למציאות, בין שיגעון לתהילה, בין עולם התיאטרון לחיים האמיתיים. בעולמו של אלוני יש רוחות רפאים וזונות, רוצחים ומלכים, והרבה תשוקה לחיות. אחת הדמויות מבטאת יפה את "האג'נדה" של ההצגה: "אנחנו מראים באופן יפה את הזוועות הנוראיות של החיים". וגם: "אנחנו מראים לכם באור את מה שקורה בחושך".
אלוני מבטא בשפתו הציורית את המוגבלויות שלנו כבני אדם, את חוסר היכולת שלנו לתקן טעויות, את חוסר האונים של בני האנוש מול המציאות. ועוד מסר שאני לוקח מהטקסט: נפוליון המגלומן מסמל את מנהיגים מגלומנים שמסתובבים בעולמנו ואת הנזקים הגדולים שהם עושים לאנושות, כולל מלחמות רבות נפגעים. ויחד עם זאת צריך להיזהר מלפרש את אלוני יתר על המידה, ובמקום זאת לתת להצגה לעשות את שלה.
הבמאי אודי בן-משה עוטף את הטקסט של אלוני בעטיפה נוצצת וצבעונית, שמצליחה לחפות על חוסר השלמות של המחזה. הישג יפה של הבמאי ושל צוות שחקני החאן, אבל לעיתים המשחק המוגזם פוגם בהצגה ובאמינות של הדמויות. עובדה זו משקפת בעיה מתמשכת של להקת שחקני החאן – רמה לא אחידה ברמת המשחק. בהצגה זו, בזכות הבימוי, חולשה זו כמעט אינה מורגשת. אציין שני שחקנים בולטים במיוחד: נילי רוגל בתפקיד השדה לילית וארז שפריר בתפקיד נפוליון. טובים גם אריה צ'רנר ויוסי עיני. בסך הכל מדובר בעבודה קבוצתית ראויה להוקרה.
יש חוק בלתי כתוב בתיאטרון, שאם השחקנים נהנים, גם הקהל נהנה. זה קורה ב"נפוליון חי או מת" – והאנרגיה הזו עוברת היטב מהבמה לקהל. לאחרונה אנו מתבשרים על "נטו למשפחה", "נטו הוזלות", "נטו תחבורה" וכד'. "נפוליון חי או מת" היא נטו תיאטרון. קסם של הצגה עם חומר למחשבה: יכול להיות, שבכל אחד מאיתנו מסתתר נפוליון קטן. מי יודע.
לסיום משהו אישי: נדמה לי שאני האחרון שראיין את נסים אלוני, במה שנקרא "ראיון עומק" ב"ידיעות אחרונות". זה היה בביתו בצפון תל אביב ומה שאני הכי זוכר מהראיון, שאלוני דיבר הרבה מאוד על דבר אחד: אהבה. היא היתה חסרה לו מאוד, גם בחיים וגם בתיאטרון. ההצגה "נפוליון חי או מת" של החאן היא מחווה של אהבה לאלוני.