"מה שמלהיב אותי ביותר—הרבה הרבה יותר מכל יתר מיומנויות הציור שלי, — הוא הפורטרט, הפורטרט המודרני.

 אני מחפש אותו בצבע, … הייתי שואף – אם לא איכפת לך, וזה רחוק ממני לומר שאני אהיה מסוגל לעשות זאת, למרות שזה הדבר שאני שואף אליו – הייתי רוצה לצייר פורטרטים אשר אחרי מאה שנה יופיעו  לאנשים שיחיו אז כהתגלות".

כך כתב וינסנט ואן גוך לאחותו וילהלמינה ב-5 ליוני 1890 במכתב ששלח לה מהעיירה הציורית אובר סור אואז בצרפת, הנמצאת צפון מערבית לפריז, כחודשיים לפני ששם קץ לחייו. (מכתב 22W ).

דומה שהסרט Loving Vincent , שהדמויות בו עוצבו לפי הפורטרטים שואן גוך צייר, מגשים את החלום הזה שלו לצייר את הדיוקן המודרני, ולהפוך אותו להתגלות לאנשי העתיד. מאה עשרים ושבע שנים לאחר מות הצייר הגאון המונים מתענגים על הפורטרטים שצייר כדמויות ריאליות, בעלות אישיות וסיפור אנושי, שמדברות אלינו עד היום על מסכי הקולנוע ברחבי העולם.     

העיצוב החזותי עוצר הנשימה של הסרט "לאהוב את וינסנט", שהוקרן לאחרונה בפסטיבל הסרטים בחיפה, ובקרוב על מסכי הקולנוע בארץ, מעלה לשיא אסתטי מפעים את ז'אנר הסרטים המונפשים בכלל ועל ואן גוך בפרט. בעשרות אלפי הפריימים המרהיבים שצויירו כולם ביד בשמן על בד בהשראת כ-130 ציורים מפורסמים של הצייר ההולנדי, תוך שילוב ציטוטים ממכתביו, מזמינים יוצרי  הסרט את הצופים למסע מרתק שמתחיל שנה לאחר מותו של הצייר הגאון.

גיבור הסרט ארמן רולן, בנו של הדוור מארל, מנסה לגלות את האמת ולפענח את חידת מותו של ואן גוך בסרט מתח מרתק.  במהלך הסרט שעוצב כפילם נואר מוביל למסע בלשי לפתרון תעלומה אפילה. העלילה נבנית מסצנות דרמטיות שמתרחשות בהולנד וצרפת בשלהי המאה ה-19.

הטריילר הרשמי של הסרט לאהוב את וינסנט

באופן מפתיע הסרט החדש, שהפקתו נמשכה 7 שנים, מאיים לנתץ את אחד המיתוסים החזקים בתרבות המאה העשרים על התאבדותו של ואן גוך האמן הגאון שהקדים את זמנו. באמצעות 65,000 הפריימים המהפנטים שלו הוא מנסה להפריך את מיתוס האמן המיוסר ששם קץ לחייו.

האם אמנות הקולנוע מתגייסת לטעון טענות הסטוריות ומתיימרת להגיע לחקר האמת במסווה של סרט מתח עלילתי מעוצב להפליא כדרמה מצויירת?…  האם הסרט העלילתי המונפש מציורי ואן גוך הוא בעצם  סרט דוקומנטרי בתחפושת?…

הישג טכנולוגי מרהיב ביופיו בתולדות הקולנוע מגוייס לניתוץ מיתוס ענק של גיבור תרבות עולמי.

בניגוד לסרטי אנימציה אחרים – שבהם קולם של השחקנים מלווה את התמונות המתנועעות בסרט, ותפקידם מצטמצם לדיבוב בלבד –  ב"לאהוב את וינסנט" השחקנים מגלמים את הדמויות המצויירות בגופם ובקולם לאורך כל הסרט.

עלילת הסרט צולמה במלואה כשקאסט השחקנים המרשים שנבחר; דאגלס בות', אלינור טומלינסון, סירשה רונאן, כריס או'דאוד, ועוד, מגלמים את הדמויות בתוך אולפן על רקע ירוק או כחול, והופכים לדמויות חיות המבוססות על ציורי ואן גוך.  לאחר מכן "הולבשו" על השחקנים הפריימים המצויירים של הסרט המבוססים על ציורי ואן גוך.  כ- 120 ציירים קובצו מכל העולם לאולפני ההפקה בגדנסק כדי להחזיר לחיים על בדי הקולנוע את הפורטרטים שצייר ואן גוך.

לראשונה בתולדות הקולנוע, העיצוב החזותי של הדמויות משלב בין ציורי הדיוקנאות שצייר ואן גוך במהלך חייו, לבין חזותם הפיזית של השחקנים שנבחרו בשל דמיונם למודלים שדיגמנו לואן גוך.  הנופים הפנימיים והחיצוניים שבסרט גם הם שוחזרו ברובם מן הנופים שואן גוך תיעד במכחולו בעשר השנים האחרונות בחייו.

האנימציה המסחררת עם הציורים המפעימים והאהובים של ואן גוך שואבים את הצופה בווירטואוזיות אל ציר העלילה של הסרט.

הפורטרטים הדוממים והצבעוניים של ואן גוך קמים לתחיה. כאילו מול עינינו מתרחש נס חזון העצמות היבשות שקורם עור וגידים.  וינסנט ואן גוך כאחד הפורטרטים היפים והאחרונים שלו מתוך ה-40 שצייר, הדוור מארל ז'וזף רולין, חברו הטוב מארל, בנו ארמן רולין, החייל הזואב במדיו הצבעוניים…

אדלין ראבו בתו של בעל הפונדק באובר שואן גוך התגורר בעליית הגג שלו, דמות האשה כפרית שצויירה על רקע שיבולים ופרגים שבסרט הופכת לסוכנת הבית של ד"ר גאשה, דמות גבר צעיר שצויירה בסן רמי שהופכת למשכיר הסירות על נהר האואז, דמותו של הבוקר מהקאמרג איש הדרום פאסיאנס אסקלייה מועתקת לאובר, והופכת בסרט להיות דודו של הנער שוטה הכפר שגם הוא תועד על ידי ואן גוך.

והמוסמה – הנערה הארלזיאנית, (שמזכירה את איור הנערה היפנית בספרו של פייר לוטי, מאדאם כריזנטם)  – כולם הופכים לדמויות אנושיות שנושמות, פועלות, מתנועעות, מרגישות, ומדברות שמספרות לארמן על חייו של ואן גוך.

בעוד שעלילת הסרט המתחילה שנה לאחר מותו של ואן גוך, בשלהי 1891, מצויירת בצבעים מרהיבים בגווני משיחות המכחול של ואן גוך, נצבעות בשחור לבן חלק מן הסצנות בסרט שהתרחשו בעבר.

סצנת פלש בק בשחור לבן שמתארת את וינסנט ואן גוך מצייר בגשם ביום חורף סוער. הצילום באדיבות מחלקת התקשורת של הפקת הסרט.

הפלשבקים כקפיצות לאחור במנהרת הזמן, אל חייו של ואן גוך שהסתיימו ב29/7/1890. כוללים גם סצנות עם רנה סקרטאן הנער בן ה-16 וחבורת הנערים הפוחחים מפריז שהתארחו בכפר –  שנזכרים בביוגרפיה החדשה והקונטרוברסלית של  סטיב נאיפה וגריגורי סמית  (, 2011 Steven Naifeh & Gregory White Smith – Van Gogh: The Life ) המייחסים לו את הריגתו של ואן גוך בשוגג – מוקרנים בשחור לבן.

סצנת המפגש עם דוקטור גאשה, הרופא ההומיאופט שאמור היה לטפל בואן גוך,  מהדהדת בזכרון את המכירה הפומבית של ציור פורטרט הדוקטור המלנכולי, שנמכרה בשנת 1990 לאספן האמנות היפני ריואיי סאיטו. הציור ששבר את שיאי שוק האמנות במחיר פנטסטי של 82.5 מיליון דולר, הפך בפעם השלישית את ואן גוך, הצייר העני שמכר רק תמונה אחת בחייו, לצייר היקר ביותר ואולי המפורסם ביותר בשוק האמנות העולמי.

המכירה הפומבית של כריסטיס בניו יורק, שהרעידה את אמות הסיפים של שוק האמנות, הכתירה את ציוריו של ואן גוך כמותג יוקרה נחשק בתרבות הצרכנות הקפיטליסטית בשלהי המאה העשרים, והרחיבה את תחושת אי הצדק ההיסטורית על העוול שנעשה לאמן הגאון שהתאבד על האמנות שלו שאף אחד לא הבין, והקריב את חייו על מזבח האמנות.  עוול שאנטונין ארטו ( Antonin Artaud, 1947 ) מדבר עליו במסה הזועקת שלו  Van Gogh le suicidé de la société   שבה הוא מאשים את החברה כמי שאחראית להתאבדותו של וינסנט ואן גוך.

במהלך המסע  הפנימי והחיצוני שעובר ארמן רולן בנסיונו למסור ליעדו מכתב ישן של וינסנט הצייר אל אחיו תיאו, צצות ונחשפות עדויות על מותו וחייו של ואן גוך שמערערות על תקיפותן של סצינות ההתאבדות הדרמטיות של ואן גוך נחקקו בזכרוננו בספרות, במוסיקה בתיאטרון ובקולנוע.

מיתוס הגיבור ההירואי, אולי הסמוראי של הציור,  מתחיל להיבנות בביוגרפיה הקצרה שכתבה יוהנה ואן גוך אשתו של תיאו כשהוציאה לאור בשנת 1914 את המכתבים של וינסנט לתיאו, וממשיך ברומן רב המכר התאווה לחיים של אירווינג סטון, ומתפשט דרך קרוב למאה סרטים על ואן גוך החל באלן רנה הצרפתי (1948), עבור דרך שובר הקופות ההוליוודי בהשראתו (1956) של וינסנט מינלי עם קירק דאגלאס כואן גוך, כמו גם וינסנט ותיאו של רוברט אלטמן (1990), וואן גוך יפה התואר עם ז'אק דוטרון בסרטו של מוריס פיאלה (1991). ואפילו חלומות הפיוטי והסימבולי של אקירה קורוסאווה היפני שמסתיים בסצנה הצופנת מוות של מרטין סקורסזה כוינסנט ואן גוך הנעלם מעבר לאופק בשדה החיטה מתחת לשמיים סוערים כשלהקת עורבים שחורים ומסמלי מוות מעופפים וצורחים בקולות מאיימים. גם שיר הקינה starry starry night  של דון מקלין, החודר חדרי לב, תורם בדרכו להעצמת המיתוס הזה.

ב"לאהוב את וינסנט", לוקחים צמד הבמאים דורותה קוביילה הפולניה ויו וולצ'מן הבריטי, את המיתוס של הגאון המיוסר שמכר רק ציור אחד בכל חייו, והתאבד מרוב ייאוש כעני מרוד וחסר כל, ומנתצים אותו בכל הכוח. העיצוב הממגנט של הסרט צופן בתוכו באלגנטיות ממכרת את התיאוריה של סמית ונאיפה שטוענים בספרם השערורייתי כי ואן גוך לא התאבד, אלא נורה בשוגג בידי קבוצת נערים פוחזים שעברה במקרה לידו בשדות החיטה שבהם צייר באובר.  הגיבורים המצויירים בסרט מצליחים לזרוע ספקות במיתוס שנתקבע בתודעה הקולקטיבית באינספור מוצרי תרבות פופולרית שנוצרו במאה העשרים כהומאז'ים לגאון הנערץ ששם קץ לחייו.

128 שנה לאחר מותו של ואן גוך, מגוייס הסרט המרהיב להפריך את סיפור התאבדותו של ואן גוך. העלילה הסוחפת, והעיצוב האסתטי הגאוני בהשראת ציורי ואן גוך שהפכו בסוף המאה ועשרים לציורים היקרים ביותר בעולם ולמוצרי יוקרה נחשקים, טורפים מול עינינו את קלפי ההיסטוריה. הסצנות הדרמטיות שרוקחות את העלילה מערערות עובדה היסטורית יצוקה המבוססת על הביוגרפיה הראשונה שפורסמה על ואן גוך בשנת 1914 על ידי יוהנה ואן גוך, אשתו של תיאו, שהוציאה לאור את אסופת המכתבים שכתב הצייר לאחיו סוחר האמנות בפריז, 24 שנים לאחר מותם.

למרות שהמניפולציה הקולנועית הזאת המדהימה בעוצמתה אינה מתקרבת אפילו לחוויית הצפיה ביצירת אמנות אותנטית המוצגת במוזאון, בדרכה שלה כסימולקרה ממשיכה להרחיב את ההילה של מיתוס של ואן גוך.  ציורי הפריימים שמשחזרים את יצירות ואן גוך בהזמנת במאי הסרט, שגם נמכרים כיצירת אמנות,  יוצרים את האאורה הקדושה למארטיר של הציור.  כמו חוזרים ומתקפים את התיאוריות הפוסטמודרניות של וולטר בנג'מין על כוחה של יצירת האמנות המשועתקת, שבאמצעים טכנולוגיים מפמפמת ומכפילה את ההילה של היצירה המקורית, כאשר ההבחנה בין מקור לבין העתק הולכת ומיטשטשת.

ב"לאהוב את וינסנט" קורס הגיבור ההירואי של האמנות אל תוך ציוריו המרהיבים, במין סוף בנאלי ומטופש שמוציא לנו את ואן גוך מואן גוך.  במישוואה של עיצוב אמנותי חזותי מול התוכן, לאהוב את וינסנט, חותר כנגד עצמו, ורוצח לנו באופן חתרני ובלתי מורגש את וינסנט האהוב שלנו והנערץ על כולנו.   וינסנט ואן גוך, שהפך לפרדיגמה של האמנים המיוסרים שנאבקים על האמנות שלהם, שמתאבדים כי אף אחד לא מבין את היצירה הגאונית שלהם – נרצח לנו מול העיניים בסרט היפהפה הזה, כשהוא מצוייר על ידי עצמו. ביד ענוגה ובוטחת מוציאים הבימאים את נשמתו של גיבור האמנות הנערץ, שדמותו גולמה בעבר בידי גדולי השחקנים מקירק דאגלאס, מרטין סקורסזה, ז'אק דיטרון ועוד.  

הסרט רוצח את זכרו של ואן גוך… כי ברגע שהיוצרים עקרו את אקט ההתאבדות מואן גוך, הם הוציאו את ואן גוך מואן גוך. הפער בין הגאונות שהטריפה את האיש שויתר על אהבה ומשפחה ובסופו של דבר על חייו, לבין המוות הבנאלי וחסר משמעות אקזיסטנציאלית שמכוונים אליו יוצרי הסרט – מותיר את צופי הסרט מבולבלים. אולי ניתן להקביל את החווייה האמביוולנטית הזאת להצבעה על שקיעת האלילים של פרידריך ניטשה. בספר החשוב  הוא מנתץ את דמות האל, ומותיר את האדם לבדו נטוש ובלי כוחות, בעולם נעדר ישות טראנצנדנטית כל יכולה שהוא כה זקוק לה, ובלי אמונה.

הרצח האלגנטי והמרהיב הזה בסרט, מרסק את האנרגיה הדיוניסית הבוקעת מציורי ואן גוך שנוגעת בנו במשיכות המכחול עמוסות הצבע שלה. יוצרי הסרט משתמשים באימפסטו הסוער ובקווים המפותלים של ואן גוך כדי לנעוץ פגיון בנשמתו המיוסרת, שדומה שלעולם לא תנוח בשלום על משכבה.

נראה כי אין דיסוננס קוגניטיבי גדול מזה לפרק לרסיסים את הזכרון המצטבר שלנו על ואן גוך שנוצר דרך אלפי מחוות של תעשיית הזכרון ומזכרת במאה העשרים. פער תודעתי שדומה לאיזו מתנה ארסית וקטלנית שארוזה בעטיפת צלופן מרשרשת הקשורה בסרטי סאטן מבריקים.

יוצרי הסרט, במודע או שלא,  הורסים לנו את ואן גוך שהחמניות שלו לא רק שהיו תלויות בכל סלון בארץ, בחדרים בקיבוצים והמושבים, אלא שהחמניות שלו, הגיעו עד טוקיו, והפכו למותג ראווה צרכני בתרבות הקפיטליסטית הצרכנית העולמית,  לאחר שנרכשו בידי חברת הביטוח היפנית יאסודה ב-40 מיליון דולר ב-1987.

אמנם הסרט מסתיים לצלילי השיר של דון מקלין סטארי נייט, בקולה העמוק והחם של ליאן לה הבאס (Lianne La Havas) עם הקינה קורעת הלב על העולם שלא התאים לנפש יפה כזאת כמו של ואן גוך…  אך שוב, זוהי סימולקרה יפהפיה ומאחזת עיניים שצליליה הטעונים נשמעים על רקע הציור היפהפה ליל כוכבים מעל הרון, שזורם ישירות אל התת מודע.

לאהוב את וינסנט הוא שלימות קולנועית שמגשימה וממחישה בדיוק את הניתוחים הפילוסופיים של ז'אן בודריאר.  סימולאקרה שמערערת את ההבדל בין האמיתי לכוזב ובין הממשי למדומיין.  יוצרי הסרט רותמים את הטכנולוגיה והאסתטיקה, והזכרון הקולקטיבי שלנו לשיכפול המקור, ובאמצעות הסרט מספקים את הצורך הבלתי נשלט ליצור חיקויים שישמשו תענוגות להמונים.

וינסנט ואן גוך, הדמות שזיכתה את הבימאים שיצרו בהשראתה באוסקרים ובתהילת עולם,  קורסת אל תוך עצמה דרך הציורים המרהיבים שלה. כאילו מישהו לקח אקדח מפואר מזהב טהור משובץ ביהלומים, וביד ענוגה עטויה כסיות תחרה יורה שלוש יריות גורליות. ועורבים צורחים ומתעופפים טורפים את הזכרון הקולקטיבי שלנו על גיבור התרבות שאהבנו להעריץ. ששימש מודל ומופת להתנהגות של אמן ושל אדם נדיר ויחיד בכל הזמנים.

וכך בסופו של דבר, לאחר החווייה המפעימה והמהפנטת הזאת, הסרט רוצח לנו את ואן גוך שאהבנו. מפורר לנו מול העיניים את מי שבצבעיו ובקווי המכחול שלי רוויי הצבע מלמד אותנו על התשוקה לחיים, על חייו האותנטיים של האמן בהא הידיעה, שחי עד הקצה בעולם שאינו ראוי לו.

ואולי צדקה סוזאן זונטאג שטוענה כי  "ההיסטוריה בעבר ובהווה, נעשית לאוסף של אנקדוטות וזוטות…צרכנות אסתטית אשר לה מכורים הכל", – והקולנוע בגאונותו הטכנלוגית הופך למעין פולחן חברתי מסעיר חושים ומרדים אותם בו בזמן.

ומוזיאון ואן גוך, איפה הוא בכל התמונה?

מוזאון ואן גוך באמסטרדאם שאימץ בחום רב את הסרט והקרין אותו באירוע יוקרתי במוזאון, גורס כי ואן גוך אכן התאבד. המוזאון דחה את גירסת נאיפה וסמית כי ואן גוך לא התאבד, אלא נרצח בשוגג על ידי שני נערים. האוצר ליאו ז'אנסן ממוזאון ואן גוך והעורך של מכתבי האמן, הגיב כי הביוגרפיה המדוברת היא אמנם "ספר גדול", אך מומחים מטילים ספק בתיאוריה של המחברים ומסקנותיהם על מותו של ואן גוך ב-1890. "בראיון לעיתון האסושיאטד פרס אומר ז'אנסן: איננו יכולים להסכים עם המסקנות שלהם מכיוון שאיננו חושבים שיש מספיק לראיות לכך".