יותר מכל עורר המפגש עם ענק הרוח אנדרש שיף געגועים לאירופה של פעם – שבה היה טעם וריח לכל פרט בסדר הישן המוקפד. שיף פתח בסונטה הסקוטית – הפנטסיה בפה דיאז מינור (אופ' 28) מפרי עטו של מנדלסון.  הפיסוק החכם של שיף נעזר בדגשים עדינים. בעיקר בלטה הוורבאליות בשקיפות נגינתו, בה נשמעו בבירור כל אות ותו. שיף הבהיר בגישתו המעודנת שניתן להגיע לפסגת השמחה גם דרך היכל התבונה. הקו הלירי והמופנם הוא שהכתיב את הביצוע. האזנה לנגינתו הצביעה על כך שכל תו הוא בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. יותר מכל בלטה האבחנה הברורה בין עיקר לטפל. בלי גלישה לצחצחות וירטואוזיות מוחצנת ותוך הבלטת הנושא הראשי בימין או בשמאל. לא הייתה כאן כל התלהמות רומנטית –  אך הייתה הרבה שמחה בביצוע שכמעט הכריח את קהל המאזינים לפצוח במחול.

בנגינת הסונטה בפה דיאז מז'ור (אופ' 78) של בטהובן – לא היה זכר ל"סער ופרץ" – Sturm und Drang ולמזגו הסוער של בטהובן המהפכן. נגינתו הבהירה והצלולה הייתה נקייה מכל שמץ מניירות. לעתים נשמעה כשכשוך מי פלגים צלולים. ובעיקר הייתה playful. האזנה קשובה יותר לנגינתו של שיף סחפה את הקהל לצלול לעמקי הליריות שלה.

הפשטות בה ניגן שיף גם את שמונת הקטעים לפסנתר מאת ברהמס (אופ' 76)  נשמעה בעיקר מהורהרת. הטוהר הקסום בו בוצעו גם שבע הפנטזיות (אופ' 116) אותן בחר שיף  לנגן אחרי ההפסקה – עוררו בעיקר פליאה מהעידון בו ביצע אותן הסולן.

במיטבו היה שיף בביצוע הסוויטה האנגלית השישית ברה מינור (רי"ב 811) של באך. דווקא כאן בלטה הקלילות בה ניגן את הסלסולים והקישוטים והדרך בה הבליט את הקול הראשי.

בחפץ לב ניאות שיף שהחל להתחמם לקראת סוף הרסיטל לנגן עוד ועוד הדרנים. הוא ניגן את  הקונצ'רטו האיטלקי של באך, ה"פרפרים" של שומאן ועוד קטע מ"שירים ללא מילים" של מנדלסון. הקהל לא הניח לו לרדת מהבמה והשיב לו בחום ובמחיאות כפיים סוערות.