Skip to content

מבוקש מקום: על הספר "תשאלי" של לאה איני

הספר "תשאלי" של לאה איני מבקש לעורר תחושת אי-נוחות. הוא אמנם מתחיל מעולה, אך בחלקו השני מדרדר למניפסט פוליטי ששומט את הקרקע מתחת רגלי הקורא

מבוקש מקום: על הספר "תשאלי" של לאה איני

הספר "תשאלי" של לאה איני מבקש לעורר תחושת אי-נוחות. הוא אמנם מתחיל מעולה, אך בחלקו השני מדרדר למניפסט פוליטי ששומט את הקרקע מתחת רגלי הקורא

הספר "תשאלי" של לאה איני מבקש לעורר תחושת אי-נוחות, לערער במעט את מגדל הקלפים הקרוי אדם, כאשר הוא בנוי על קרקע לא מוצקה. במרכז הספר ניצבת משפחה, אשר לאורך כל הספר חייה מטלטלים ממקום למקום: מעיר ליישוב בורגני כל-ישראלי; מהיישוב בחזרה לדירה-שכורה בעיר; ומן העיר לעיירה קטנה בריוויירה הצרפתית.

כמו-מבין השיטין מהדהדות שורות השיר של אדמיאל קוסמן: "מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש/ לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד/ מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל/ לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד." אם היה לי שקל בכל פעם ש"התפללתי" את השיר הזה של קוסמן, הייתי אדם עשיר. האם גיבורי הספר יימצאו את המקום הזה? האם אנחנו, בני ובנות הארץ הזו, נמצא את המקום?

הספר מתחיל מעולה: איני מתארת את התקוות הגדולות שתולים בני הזוג בביתם החדש וכיצד אלו מתנפצות בזו אחר זו: הניסיונות למצוא את מקומך באחד התאים בכוורת החברתית הרוחשת רכילויות ושמועות; ההתפוררות הפיזית של הבית שהשקיעו בו "ימבה כסף", והזלזול, אף הוא כל-ישראלי, של כל בעלי המקצוע והנוגעים בדבר; הצער שנשקף מחייהם של שכניהם ליישוב ושהכותבת מתקשה לעצום עיניה ממנו. קשה שלא להזדהות עם הצרות שמורעפות על גיבורי הסיפור בזו אחר זו, בבחינת עוד זה מדבר וזה בא.

הכתיבה של איני מרהיבה ברב-גוניותה, והיא מצליחה לשזור יחד עגה עם משלב גבוה, אם כי במקרה של הדוברת, שמעידה על עצמה שהיא לא יודעת לכתוב, השפה הגבוהה מעט לא אותנטית. בנוסף על כך, יש חיבור יפה בין המטאפורי לבין המציאותי, ובין המקומי והעל-מקומי: האדמה שרועדת מתחת לרגליים, היסודות שנבנו בשלומיאליות – כל אלו משקפים ומרמזים על המצב הלאומי בעיני המחברת, מבלי שהקורא יידרש לאינטרפרטציות מורכבות מדי.

אלא שכמו שהספר מתחיל מעולה, הוא מסתיים רע מאוד. בחלקו השני והשלישי, גיבורת הספר פוגשת בצרפת מתווך-דירות ערבי, והממד המטאפורי שהחזיק יפה – מתפוצץ לאלפי חתיכות-מציאות: הדיון שהיה עד כה סמוך לפני השטח – עולה על גדותיו ומציף את הסיפור, ותחושת המועקה העמוקה של הגיבורה לובשת פנים של מניפסט פוליטי שמתרחש כולו, איך לא, על אדמת אירופה. בנקודה זו גם עיסוקה של הגיבורה כאשה שעוסקת במחקר מדעי-החיים מתגלה כניסיון מגושם להשוות בין העולם הביולוגי לבין זה הסוציולוגי שבו אנו חיים. המטאפורה הופכת לקלישאה.

לדעתי, המעבר שבין המטאפורי למניפסטי מותיר את איני קרחת משני הכיוונים: במישור הפוליטי, יכול להיות כי הניסיון לטעון טענה פוליטית דרך אמצעים פיגורטיביים ורגשיים – עשוי לשכנע קוראים מסוימים שמסוממים מאבק המטאפורה שאיני מפזרת; החטא הגדול יותר הוא לדעתי במישור העלילתי: הקורא, שסבר כי לפניו סיפור שנארג בעדינות, חש מרומה כאשר הוא רואה שכל הסיפור היה מצע פוליטי ותו לא; הקרקע שעליה עומד הקורא נשמטת מתחת לרגליו, ובדיוק כמו בסיפור "תשאלי", הקורא מבין שהסיפור נבנה על חולות נודדים.

תשאלי • לאה איני • כנרת, זמורה-ביתן, דביר מוציאים לאור • 166 עמ' • 2017

הספר "תשאלי" של לאה איני מבקש לעורר תחושת אי-נוחות, לערער במעט את מגדל הקלפים הקרוי אדם, כאשר הוא בנוי על קרקע לא מוצקה. במרכז הספר ניצבת משפחה, אשר לאורך כל הספר חייה מטלטלים ממקום למקום: מעיר ליישוב בורגני כל-ישראלי; מהיישוב בחזרה לדירה-שכורה בעיר; ומן העיר לעיירה קטנה בריוויירה הצרפתית.

כמו-מבין השיטין מהדהדות שורות השיר של אדמיאל קוסמן: "מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש/ לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד/ מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל/ לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד." אם היה לי שקל בכל פעם ש"התפללתי" את השיר הזה של קוסמן, הייתי אדם עשיר. האם גיבורי הספר יימצאו את המקום הזה? האם אנחנו, בני ובנות הארץ הזו, נמצא את המקום?

הספר מתחיל מעולה: איני מתארת את התקוות הגדולות שתולים בני הזוג בביתם החדש וכיצד אלו מתנפצות בזו אחר זו: הניסיונות למצוא את מקומך באחד התאים בכוורת החברתית הרוחשת רכילויות ושמועות; ההתפוררות הפיזית של הבית שהשקיעו בו "ימבה כסף", והזלזול, אף הוא כל-ישראלי, של כל בעלי המקצוע והנוגעים בדבר; הצער שנשקף מחייהם של שכניהם ליישוב ושהכותבת מתקשה לעצום עיניה ממנו. קשה שלא להזדהות עם הצרות שמורעפות על גיבורי הסיפור בזו אחר זו, בבחינת עוד זה מדבר וזה בא.

הכתיבה של איני מרהיבה ברב-גוניותה, והיא מצליחה לשזור יחד עגה עם משלב גבוה, אם כי במקרה של הדוברת, שמעידה על עצמה שהיא לא יודעת לכתוב, השפה הגבוהה מעט לא אותנטית. בנוסף על כך, יש חיבור יפה בין המטאפורי לבין המציאותי, ובין המקומי והעל-מקומי: האדמה שרועדת מתחת לרגליים, היסודות שנבנו בשלומיאליות – כל אלו משקפים ומרמזים על המצב הלאומי בעיני המחברת, מבלי שהקורא יידרש לאינטרפרטציות מורכבות מדי.

אלא שכמו שהספר מתחיל מעולה, הוא מסתיים רע מאוד. בחלקו השני והשלישי, גיבורת הספר פוגשת בצרפת מתווך-דירות ערבי, והממד המטאפורי שהחזיק יפה – מתפוצץ לאלפי חתיכות-מציאות: הדיון שהיה עד כה סמוך לפני השטח – עולה על גדותיו ומציף את הסיפור, ותחושת המועקה העמוקה של הגיבורה לובשת פנים של מניפסט פוליטי שמתרחש כולו, איך לא, על אדמת אירופה. בנקודה זו גם עיסוקה של הגיבורה כאשה שעוסקת במחקר מדעי-החיים מתגלה כניסיון מגושם להשוות בין העולם הביולוגי לבין זה הסוציולוגי שבו אנו חיים. המטאפורה הופכת לקלישאה.

לדעתי, המעבר שבין המטאפורי למניפסטי מותיר את איני קרחת משני הכיוונים: במישור הפוליטי, יכול להיות כי הניסיון לטעון טענה פוליטית דרך אמצעים פיגורטיביים ורגשיים – עשוי לשכנע קוראים מסוימים שמסוממים מאבק המטאפורה שאיני מפזרת; החטא הגדול יותר הוא לדעתי במישור העלילתי: הקורא, שסבר כי לפניו סיפור שנארג בעדינות, חש מרומה כאשר הוא רואה שכל הסיפור היה מצע פוליטי ותו לא; הקרקע שעליה עומד הקורא נשמטת מתחת לרגליו, ובדיוק כמו בסיפור "תשאלי", הקורא מבין שהסיפור נבנה על חולות נודדים.

תשאלי • לאה איני • כנרת, זמורה-ביתן, דביר מוציאים לאור • 166 עמ' • 2017

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן