משנת 2009, הרעיון ליצירת "האמן הגדול מכולם" הדהד כמיזם תשוקתי של השחקן יו ג'קמן ("לוגאן – וולברין"). עבר לא מעט זמן ובשנת 2011 נשכר הבמאי חסר הניסיון, מייקל גרייסי, אולם שוב נגררה העגלה בשל חוסר הרצון של אולפני פוקס ליצור סרט מוזיקלי מקורי. עתה, כשהוא סוף סוף יוצא לאקרנים, העלילה בוחנת את חייו של פי. טי. ברנום, שיזם את מושג הקרקס המודרני, שבסופו של דבר הפך להיות הקרקס המפורסם של האחים רינגלינג. הסרט מכוון את הזרקור לתחילת הדרך, כאשר זהו עדיין הקרקס של ברנום וביילי – אשר התפרסם בהצגת המוזר ויוצא הדופן. ניתן לצפות בקלות רבה בהתלהבות של ג'קמן מתפקיד ברנום, וכיצד החיים שהוא מגלם מתעוררים על המסך, ברם התוצאה הסופית מאכזבת למדי. "האמן הגדול מכולם" מנצנץ, מבריק, מלא סוכר, אך גם מבולבל ולא אחיד, ומונע בזכות הכריזמה והקסם המיוחד של ג'קמן.

"האמן הגדול מכולם": הפקה נוצצת, תסריט מנצנץ

ג'קמן הוא הכוכב הבלתי מעורער של הסרט, והוא מביא עמו פיצוץ של אנרגיה לגרסה שלו לברנום. השחקן מוכר בזכות כישורי הראווה הקרביים שלו, ועתה הוא מקבל הזדמנות להציג באופן מלא גם את צד האישיות הרומנטית שלו. כאמור, המועמד לפרס האוסקר נושא את הסרט על כתפיו, שר ורוקד לאורך 139 דקות הסרט, במטרה להביא שמחת חיים לצופים. אמנם קיים ויכוח כמה מדויק הסרט ביחס לחייו המציאותיים של ברנום (אשר לכאורה היה פחות מתובל במשא ומתן), אולם ג'קמן יודע בדיוק מה הסרט הזה צריך, ונותן את כל שביכולתו. לפעמים, האנרגיה שלו אפילו מדביקה את קהל הצופים.

אבל, לטוב ולרע, "האמן הגדול מכולם" הוא המופע של ג'קמן ותו לא. התסריט של ג'ני ביקס ו-ביל קונדון, מצייר את כל דמויות המשנה כגרסת קומיקס, ומונע כל קו רגשי בין הדמויות לקהל. יחסי ברנום עם משפחתו, העוזר והשותף שלו, כמו גם קטעי הופעות הקרקס שלו – מפותחים בקושי, ונראה שיש הרבה חלל ריק לאורך התוצר הסופי. הסרט מנסה לבנות שיא רגשי משמעותי, אך נכשל בביצוע משום שהסיפור אינו מפורט דיו וחסר עניין. העובדה הבוטה ביותר היא שצוות הקרקס של ברנום מאופיין באופן חיצוני בלבד, ולצופים מאוד קשה להתחבר או להזדהות עם הדמויות. קבוצת הקרקס מקבלת רגע אחד בלבד להאיר, אבל גם זה נופל שטוח בגלל כתיבה גרועה.

מבחינת שחקני המשנה, השמות הגדולים ביותר (זאק אפרון, מישל ויליאמס ו-זנדאיה) הם אלה ש-"האמן הגדול מכולם" מנסה להעצים. אפרון מהנה כמו קרלייל, אבל לפעמים הקול שלו הופך את הדמות לקריקטורה. יש ניסיון נואש ליצור דינמיקה רומנטית בין קרלייל לבין אנה וילר, המגולמת על ידי זנדאיה (שגם נראית במבוכה בשל הפרשנות החברתית), אבל אין פירוט מה בעצם קרה שם – גם אחרי כותרות הסיום. ויליאמס ("כל הכסף שבעולם"), שחקנית מוכשרת מאוד בזכות עצמה, אינה זוכה לצדק בסרט – ונדחקת לארכיטיפ דק וחסר שכבות.

כפי שצוין לעיל, "האמן הגדול מכולם" הוא מחזמר, ולמרבה הצער, גם הפסקול אינו גדול או בלתי נשכח כדי להציל את העלילה. גרייסי בחר החלטה מוזרה מאוד להעניק לשירים תחושה עכשווית יותר, אופנתית (אשר סותרת את  הגדרת התקופה בסרט), וכתוצאה מכך, המנגינות נבלעות ברקע על חשבון תלבושות מרשימות. חלק מן השירים די קליטים בכוחות עצמם, אבל בתוך הסרט, הם מתחילים להתמזג יחד ושום דבר לא בולט או מזדמזם במהלך הנסיעה הביתה. זה די מאכזב, כיוון שהמילים נכתבו על ידי הצמד בנג' פאסק ו-ג'סטין פול, שזכו להצלחה גדולה בסרט המחזמר "לה לה לנד" של דמיאן צ'אזל בשנה שעברה.

בסופו של דבר, "האמן הגדול מכולם" הוא הפקה שאפתנית שהלכה לאיבוד, ואשר לא ידעה מה היא רוצה להיות. אין להכחיש שהסרט נראה טוב על המסך הגדול, אבל זה לא מספיק כדי להביא את קהל הצופים בהמוניהם – כפי שניסה לעשות ברנום בזמנו. כל המרכיבים שם כדי להפוך את הסרט למחזמר הקולנועי הבא, אבל למרות המאמצים הנהדרים של ג'קמן, הפקה זו תחשב כיצירה נשכחת עם כוונות טובות.

XXX