הפתיחה תיערך במוצ"ש ה-13.1.18 שעה: 20:00 , במופע מיוחד של להקת סיסטם עאלי שחוגגת את  (System Ali) שהעבירה את ביתה מבת ים אל המרכז לאמנות דיגיטלית בו תמשיך לתת במה לדור חדש של יוצרים ולעודד שיתוף פעולה יצירתי בין קהילות ומקורות השראה.

שתי התערוכות החדשות מציינות את פתיחתו המחודשת של המרכז לאמנות דיגיטלית  בחולון לאחר שיפוץ מקיף להנגשת המקום.

במעמד זה תושק המעבדה החדשה "מקס מלאכות ומכונות" העוסקת באמנות וייצור דיגיטלי (בשיתוף קבוצת תזזית וביוזמתם של האמנים אילי לוי ואורי לוינסון).

התערוכה "כתת אם"

תערוכה שנוצרה בתהליך של חמישה חודשים במרכז לאמנות דיגיטלית כחלק מעבודת מוזיאון ג׳סי כהן השלם, שהוקם בשנת 2016 על ידי האמנים אפי ואמיר ביחד עם צוות של תושבים מהשכונה.

צוות המוזיאון והאמנית גל לשם(Gal Lessem ), המובילה את הפרויקט בחרו להתמקד בנושא בית היסודי ויצמן- שפעל בשכונה בין השנים 2012-1958 ובו שוכן כיום המרכז לאמנות דיגיטלית.

לעבודה על התערוכה  גויסו בוגרי בית הספר : פיני קרון, שלמה זולטי, רחל סביליה, רות ציפרוט, פנינה רידלר, אילנה פרטוש, לאה אספיס, סימה (סיסי) פרטוש, רונית פרטוש וזאב שוורץ ועוד.

התערוכה בוחנת  את ההיסטוריה של בית הספר דרך מפגשים מהם עולים זיכרונותיהם של תלמידים ומורים. במרכז עומד היחס בין גלי ההגירה השונים לבין בית הספר כאתר חניכה לתוך התרבות הישראלית, כאשר לזיכרון היה תפקיד מרכזי במפגשים.

במרכז התערוכה, סיור קולי המורכב מזיכרונותיהם של תלמידי ומורי בית הספר ששיתפו את חוויותיהם מזמנם בויצמן . שלושת מסלולי הסיור ממפים כל אחד, היבט אחר של היסטוריית בית הספר: התרבותי, הלימודי והבין-אישי.

לצד הסיור הקולי מוצגות בתערוכה תמונות מארכיון בית הספר ומספר עבודות וידיאו וטקסטיל המטילות אור על פרקטיקות שונות מחיי בית הספר ומשמעותם החברתית וההיסטורית. הקולות השונים בתערוכה מעלים תמונה מורכבת של בית הספר ועברו.

שושנה שהגיעה מרומניה לכיתה ב׳ מתארת את תקופת לימודיה כך: "תשעים אחוז מהכיתה היו עולים חדשים. לא היה את הקטע הזה של עולים חדשים שבזו לנו כי כולנו היינו באותה סירה וזה היה כור היתוך נהדר. כל הערכים שלנו, כל האהבות הראשונות, כל המקום שלך בחברה, הכל התחיל כאן".

זיכרונותיה המרכזיים של תקווה, שלמדה בבית הספר באותם שנים, שונים בתכלית:

"הם לא ידעו להכיל אותנו. לא הייתה להם הכלה לעדות המזרח. להורים לא הייתה שפה, הם לא התאקלמו. לא קיבלנו שום עזרה, היינו צריכים להיתקע עם החומר ולא התקדמנו מספיק. עשו אתנו הרבה טעויות. לא השקיעו, לא דרבנו, לא דחפו".

ההסתכלות אחורה מתוך הזיכרונות מאפשרת התבוננות על בית הספר הספציפי בהקשר של מערכת החינוך בארץ במובנים רחבים יותר. הזיכרונות שהשתמרו מגלים את ההבדלים בין הפרספקטיבות השונות של הנזכרים ומעידים על היחסים המורכבים בין הזיכרון האישי, הקולקטיבי והלאומי.

נאו-אנדרטל (Neo-monumental)

התערוכה "נאו-אנדרטל" (Neo-monumental) אותה אוצר אודי אדלמן (Edelman Udi),תוצג במרכז לאמנות דיגיטלית בין התאריכים: 13/1/18 – 14/4/18 והיא חלק ממחקר מתמשך (בתמיכת מפעל הפיס), שערכו יעל מסר ואודי אדלמן אודות מונומנטים ואנדרטאות במזרח התיכון, כחלק מפעילות המכון לנוכחות ציבורית הפועל במרכז.

רוב העבודות נוצרו עבור התערוכה על ידי האמנים: יוחאי אברהמי, טל אלפרשטיין ויוליה טורבן, ליאור גריידי, דרורה דומיני ופראנס לבה-נדב, אסף עברון, פנחס עשת, יעל פרנק וזוהר גוטסמן, רונה שטרן, ארכיון אדריכלות ישראל (אא"י) .

כמו כן יוצגו חומרי ארכיון הקשורים בתכנון אנדרטאות ובייצוגן הפופולרי: אנדרטאות אימפריאליות טרום הקמת המדינה, אנדרטאות לא נצחיות וכאלו שנשכחו ונדחקו מהסיפור ההיסטורי. בין היתר יוצגו תכניות לאנדרטאות שלא מומשו וממורביליה של אתרי זיכרון.

"התערוכה מתמקדת באנדרטאות במרחב הציבורי בישראל ובנוכחות שלהן עבורנו" אומר אודי אדלמן "הן נועדו לייצר סיפור משותף לקהל וקהילה מקומיים. הן מופיעות כחלק מהנוף העירוני וכניסיון ליצור מוקדי התכנסות של הנצחה וזיכרון לאומי. הן מהוות חלק מבניית האתוס הציוני ומתארות מלחמות, ניצחונות, אסונות ושכול, או מנציחות אירוע או אדם בודד.

האמנים הוזמנו להגיב לאופיין הציבורי המיוחד של האנדרטאות, כמו גם לסיפור ההיסטורי שהן מבקשות לייצר. בעבורם הופכות האנדרטאות לחומר גלם לעיסוק עכשווי בהיסטוריה, זיכרון ומיתוס, כמו גם עיסוק הבוחן את החומריות שלהן, צורתן וחוויתן".

בין העבודות :

"יער המגינים" (שם זמני) של האמן יוחאי אברהמי, שלוש דמויות אנושיות המוצבות מול הצופה בקצהו של מבנה טלסקופי גדול המתבוננות מבעד למערבולת אנדרטאות ומייצרות נקודת מבט מהאנדרטה כלפי חוץ. הדמויות מתגלות בדומה למלאך ההיסטוריה כפי שתואר על ידי ולטר בנימין, הצופה מחוץ למאורעות הזמן בהתרחשות הקטסטרופלית של הקיום האנושי. בו בזמן מתחוללת החלפה בין הדמויות לבין הצופה המעוררת מחדש את השאלה ממה בעצם עשויות אנדרטאות וכיצד הזהות האישית מאפשרת את משמעותן.

האמן ליאור גריידי חוזר לסיפור 'תימני כנרת’, שהתיישבו בכנרת בתחילת המאה ה–20, חיו ועבדו בה, ותרמו לפיתוחה, אך לא התקבלו כשווים על ידי ראשי היישוב והארגונים היהודיים. הם  אולצו לעזוב את ביתם ועברו לכפר מרמורק. מתוך געגוע לביתם הקודם, נטעו עשרות עצי דקל בצמוד לבתים החדשים כאנדרטה ועדות לבית שהיה.  גריידי עוסק באופיו החריג של הדקל כאנדרטה המשתנה תמידית ומשוכפלת באופן אישי וקבוצתי במרחב כך שאפשר לראות בשכונה כולה מונומנט זיכרון.

מונומנטליז (Monumentalise) הוא פרויקט מתמשך המשותף לאמניות טל אלפרשטיין ויוליה טורבן -החוקר הנצחה דרך היחס בין הגוף האנושי לאנדרטאות. בבניה מחודשת של צורות מונומנטליות בעזרת גופים חיים מתגבשת כוראוגרפיה לאקט הנצחה בר חלוף.

קירבה – עבודתן של דרורה דומיני ופראנס לבה-נדב- כעשור וחצי לאחר פרסום ספרן "כל מקום, נוף ישראלי עם אנדרטה" (2002) אשר בו צילמו וחקרו אנדרטאות ברחבי הארץ, חוזרות האמניות לאנדרטת "עבודה והגנה" של הפסלת בתיה לישנסקי (1937) הנמצאת ביער חולדה. האנדרטה מוצבת מעל קברו של אפרים צ'יזיק.

סדרת תצלומים זו מתמקדת בשלוש דמויות, אפרים צ'זיק שנהרג בקרב על חולדה ב1929, אחותו שרה צ'זיק מחללי הקרב על תל חי ב-1920 ודמות שלישית שעל זהותה חלוקות הגרסאות: גרסת הפסלת הרואה בה סמל לחייל האלמוני או הגרסה האחרת הטוענת שמדובר בבנימין מונטר שנהרג בעודו מגן בגופו על שרה.

האנדרטה החלה להיבנות בחולדה ב-1929 והושלמה בשנת 1937. מעט מוקדם יותר הוקמה אנדרטת האריה השואג בתל חי בידי אברהם מלניקוב (1934). שתיהן נחשבות לראשית ההנצחה באמצעות פסול מונומנטלי בקרב היישוב בארץ ישראל.

ללא כותרת (סדרה R) – אסף עברון -יחידת חומה ניצבת בסביבה מדברית על הדרך לירוחם. נשכחת, בלתי מזוהה, אינה חוצצת בין דבר לדבר. הנוכחות המזדמנת שלה מתגלה כהופעה שלא מהמקום הזה. זהו אובייקט המזכיר בממדיו ובפרופורציות שלו את המונולית המופיע ב"אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק. בסרט, זהו עצם בלתי מזוהה ובלתי חדיר, ספק המקור והמובן של הקיום בכלל. הזרות והחריגות הזו דומה לאופנים בהם אנדרטה מונחת במרחב הציבורי, דורשת את חריגותה. המבט הצילומי והסיבוב מסביב לאובייקט הבלתי חדיר, רק מחדדים זיהוי זה. בכל תצלום עברון התערב בפלטת צבעי האובייקט שאומר היה להתחבר לנוף המדברי, מהלך שמדגיש את חוסר האפשרות להשתלבותו במרחב זה.