הצ'לן בוריס אנדריאנוב פתח את הקונצ'רטו בדו מג'ור של היידן בקלילות בארוקית מתונה כנדרש – וניגן בביצוע מלא השראה וחיים, בלי לבלוע צלילים. את הפרק השלישי ניגן הסולן ב"קפיציות" ריקודית. יפה במיוחד הייתה הקדנצה אלא שלמגינת הלב ניגן אותה בשפע אי-ניקיונות.

התזמורת נענתה לנגינתו בלכידות מרשימה ובצליל חם. בלטו ביופיים הניגודים בדינמיקה והירידה לפיאנו אבל למעט שני הכנרים הראשיים – ניגנה התזמורת קצת "על יד". נגינתה העניקה תחושת נינוחות שכמעט הזכירה ישיבה בבית קפה וינאי.

ביצוע הסימפוניה השביעית של מאהלר הוא בגדר אתגר תובעני שמעט תזמורות בעולם יכולות לעמוד בו. לא רק משום שלצורך נגינתה מחויבת  להיות בעלת אגף כלי נשיפה (מבריק מעל ומעבר), אלא בעיקר בשל אורך הנשימה שהיצירה תובעת מהתזמורת. המנצח דמיטרי יורובסקי התחיל את הסימפוניה בהקפדה על קצב מנוקד – הריתמיות והניקיון המופתי בו ניגנו כלי הנשיפה היו מרשימים. בעיקר הייתה כובשת הפלסטיות של הביצוע: שמעו אפילו את הצלפות של השוט אותו ניתן היה "לחוש".

הניקיון בנגינת הנבלנית היה מופלא, והאיטיות בה ניגנה התזמורת הייתה במקומה משום שכך היא אפשרה לכלי הנשיפה שהות לנגן בהבעה לירית. בהמשך הפכה האיטיות בכל זאת קצת ל"מסטיק". הניצוח של יורובסקי היה יפה משום שהבליט גוונים ולא הפריז בעלייה בדינמיקה. השילוב של כלי הנשיפה והמיתר היה מעורר התפעמות ביופיו וניקיונם המופתי של כלי הנשיפה – הצביע על כך שהפילהרמונית שלנו היא התזמורת המבצעת!! מרשימים ביפי נגינתם היו גם הנבל והצ'לסטות אלא שעקב ניצוחו המדוד של יורובסקי במהלך הדרך הם קצת "איבדו" את המתח. וכך, ניגנה התזמורת בעושר גוונים אבל ללא כיווניות. הסצנות של הפרקים היו יפות אך התחושה הייתה ש"לא חוברה לה יחדיו". החליל, למשל, ניגן בליריות ובניקיון מרשימים אבל לא התחבר לשאר הנגנים. העדר יד מכוונת שתחבר בין הקטעים היפים בלט בביצוע זה בו ניגנה התזמורת בעושר גוונים, אך ללא הובלה. הביצוע היה סתמי וללא כל תחושה של "ליל אופל אפוף מסתורין ותחושת  צמרמורת*"– ביצוע שהיה יותר אדיש ממצמרר ונעדרו ממנו תשוקה ופתוס גם יחד.

*ציטוט ממאמרה של רבקה שינדלר בתכניה