מה יותר טוב מיום ראשון שמשי וחמים? יום ראשון שמשי וחמים ואוכל טוב! וזה בדיוק מה שתכננתי. עם כל הכבוד למשחק הכדורגל בין אולימפיק מארסיי המקומית למונקו, מסקרן ככל שיהיה, אני התעוררתי עם תכניות אחרות והיות והיום נפתחה במרכז הירידים בעיר תערוכת המזון לאנשי מקצוע (Food in Sud) ומהיכרות אינטימית עימה, היה ברור שזו תהיה ארוחת הצהריים שלי.

אחרי הכל בניגוד לתערוכות אחרות כאן מגישים אוכל ולא דוגמיות. כאן אתה אוכל שיפוד של בשר ולא פרוסת נקניק בגודל ציפורן. אז הלכתי. מה זה הלכתי? רצתי. לא שחששתי שיגמר האוכל (כאן זה צרפת , אוכל לא נגמר) פשוט אחרי 12 שנה כאן, גם הקיבה שלי עובדת על שעון ביולוגי, וב- 12 בצהריים, היא דורשת סיפוקים.

תסלחו לי אם לא אלאה אתכם בפרטים המקצועיים, מה אני מסעדן? אני סועד! שורת הביתנים הראשונה, כמו שכתוב בספר, מקדשת כולה לאפריטיפ, אחרי הכל במארסיי מוסד האפריטיפ הוא קדוש, כמעט ארוחה בפני עצמה.

מעבר מהיר בין הדוכנים (ויתרתי על היין, אחרי הכל צריך גם לצלם פה ושם ולא בא לי להתנדנד לפני שאכלתי כמו שצריך). בירור יסודי למי יש את ממרח הפלפלים הטוב ביותר Poivronade (תתמודדו, זה מה שאני אוהב). אחרי 10 טעימות היה ברור שיש כאן תחרות עזה . וזה אומר שאין פסיקה חד משמעית ואפשר לגשת לאוכל האמיתי.

נכון שבדרך ניסו לעניין אותי בסכומים, תפריטים , קופות רושמות, כלים חד פעמיים ומה לא. אבל אני צעדתי בגאון הישר אל אולם השפים. לא לפני שעברתי באגף הקפה ורשמתי לעצמי, שמן הסתם יהיה נחמד לחזור באותה דרך ולקנח עם כוס קפה יוקרתי. מה גם שבאותה עת נערכה אליפות צרפת לבאריסטות. אבל הבאריסטות עניינו אותי הרבה פחות מהשופטות, אבל הקיבה לוחצת ולקפה עוד נחזור.

היכל השפים זה כבר בלאגן אחד גדול. וצריך להיזהר מאוד לא להתחיל עם הקינוחים ולא לנשנש יותר מדי קרואסונים ובטח שבטח לא לגרוס לחם שיצא עכשיו מהתנור… קודם אוכל. לא כל כך הלך לי. ההתחלה היתה מבטיחה שני משולשי פיצה וכאן כבר איבדתי את הצפון. רביולי איטלקי? הולך, אבל לא בלי פרמזן וגריסיני על הצד.

שיפוד בשר אחד או שניים… או עשרה, עוצרים לרגע לשני קרואסונים ובריוש עם אגוזים ו… מחפשים שתיה. רק יין ובירה קיבינימט, ואלכוהול זה הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו. אז ניגשים לחדר העיתונות. אני -שותה מים נח כמה דקות ומסתער על שארית הדוכנים.

סנדויץ עם סלמון הולך יופי עם עוגת קרם תלת שכבתית. מה לא? בעודי מנשנש סלט פירות טריים, אני רואה בזווית העין מגש עם צלוחיות גלידה ושארית הפליטה (מה חשבתם שרק אני אוכל?) זה דווקא גלידת מנטה עם פירורי שוקולד. בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו.

אל הדוכן של הפטיסייר (קונדיטור בשבילכם) אני כבר ניגש במשנה זהירות, גוחן על ארבע כדי לצלם את תכולת המקרר. הפטיסייר בוחן את התמונה ודוחף לי ליד מאפה ענק שהוא הכלאה בין בריוש ודונט שוקולד. נותנים לי, לא נעים לסרב, וזה טעים אבל אני מתחיל לקרטע בין הביתנים. הרגליים מתלוננות על תוספת משקל בזמן קצר מדי.

הפסקת אש… יופי של שמש בחוץ ואפשר לקלף עוד שכבת ביגוד, האוכל אמנם עדיין במערכת אבל החך רוצה עוד גלידה. חוזרים פנימה. בדרך מעיפים מבט על כל היפהפיות הצופות להם מרותקות בהפקת היורושף (המאסטר שף האירופי). לא שאני מצליח להבין מה כל כך מרתק בזה, אבל המחזה מרנין, אבל מאחוריהן…. גלידה! רק תבחר.

את הגלידה אני כבר אוכל בדחילו ורחימו. לא שאני לא נהנה ממנה, היא רק מתקשה למצוא חלל פנוי במערכת העיכול שלי.

זהו, אני מלא, המצלמה מלאה הסוללה לעומת זאת כמעט ריקה. אבל צריך לעצור לאיזה אספרסו קטן בדרך החוצה.

יופי של קפה, מי אמר שהצרפתים לא יודעים להכין קפה… כשהם רוצים.

את הדרך חזרה למרכז העיר (7 קילומטר לערך) התלגלתי ללא עזרת התחבורה הציבורית, כשמולי מתחילים לנהור אוהדי כדורגל לאיצטדיון הסמוך למרכז הירידים. ולראשונה אחרי 12 שנה הבנתי מדוע הצרפתים זקוקים לשעתיים הפסקת צהריים.