דניאל אורן נושם חי ושר כל אות ותו באופרה המוצרטית. הניצוח המכושף שלו מלא שמחה מידבקת וריתמיות. כך הצליח להביא לפתיחה מרשימה בנגינת התזמורת שהייתה קצבית  ומלאת סער ודרמה. למן הרגע הראשון העניקה התזמורת גיבוי קצבי ולירי לסירוגין לשירת שני הבריטונים המופלאים שהגיעו עם דניאל אורן מחו"ל.  לפורלו – הבריטון האיטלקי גווידו לוקנסלו כבש את הקהל בקולו המשוחרר. בכישרון משחקו הנדיר היטיב לצייר את דמותו הקומית. הבריטון הדני פאלה קנודסן בתפקיד דון ג'ובאני הרשים בכישרונו הדרמטי, אך היה נוקשה קמעא. בעיקר נעדרה קונדסות משירתו ומשחקו וחסרה ערמומיות מדמותו.

 גם תחושת הזעם והנקם נעדרה משירת הנשים. בביצוע זה בו היה דגש על מוזיקליות ועל בניית קווים ארוכים – היה חסר להט של עצמה רועמת. ובעיקר נעדר חן מוצרטי – למשל ממשחקי המחבואים של צרלינה ודון ג'ובאני. הביצוע היה קצת כבד ונטול שובבות. התזמורת לא הייתה מסונכרנת בליווי לאותו הסולם של הזמרים. כך נפגם כבר בפתיחה הגיבוי הדרמטי שהייתה אמורה התזמורת להעניק לסולנים.  בעיקר בלט ההבדל כאשר התזמורת ליוותה בסולם שונה לחלוטין את שירתו של הקומנדטורה – הבס מריאנו בוצ'יאנו שנרצח ע"י דון ג'ובאני. דומה היה שאיש איש לנפשו. הסופרן יקטרינה בקנובה בתפקיד דונה אנה הרשימה בעיקר ברגעים החרישיים של שירתה. למרות נטייתה לשיר בויברטו שהפריע,  אפשר היה ליהנות מיפי קולה. הטנור הפולני כריסטיאן אדם התאים לתפקיד דון אוטביו — כשהוא מגלם דמות של "פוץ" אמיתי כנדרש – נעבעך. קולו התאים יותר לשירת בלדות ופחות לשירת תפקיד תובעני באופרה אותו גילם באי ניקיונות רבים.  לעומתו מסכה דונה אנה דרמה במשחקה ובשירתה שנטתה לצווחנות כשהעפילה לגבהי עוצמות רועמות.

דניאל אורן נקט בהאטות מופלגות. זאת – כדי לתת גיבוי לשירת האריות של הסולנים. אך מיד המשיך לגַבּוֹת את האופרה בקצב מסחרר. במיטבם היו הסולנים בשירת הקוורטט. אורן המשיך בהבלטת הניגודים כשהוא "מותח" עד הקצה את האיטיות בשירת האריות ומיד חוזר לקצב המסחרר הראשוני.

ענת צ'רני "שלנו" גילמה את תפקיד צרלינה בניקיון מרשים, והבס דניאל ג'וליאנו היה נהדר בתפקיד מזטו. אך חסרה שובבות קונדסית מהביצוע שהיה קצת כבד. ככלל נעדר מגרסה זו הפן של הבופה שהוא חלק מהאופרה המוצרטית שהיא סריה ובופה גם יחד. לא היה מספיק צחוק בקהל. ניצוחו המופלא של דניאל אורן שגרם לא רק להאטות פתע מופלגות אלא גם לניגודים מרהיבים בדינמיקה כשהוא יורד לפתע לפיאנו חרישי, שם את הדגש על ליריות מוזיקלית אך לא על ההומור המוצרטי העוקצני. הקהל לא הזדהה עם כאבה של אלווירה – אולי משום שהיה לה קול קטן. הרצון לנקמה שהוא מוטיב חוזר ביצירה – היה רפה וכמעט שלא היה קיים ככוח מניע באופרה. לאורך כל הערב לא היה אף סופרן צווחני אחד, אולי משום שהפעם דניאל אורן בחר את רוב הסולנים שהגיעו אתו מאירופה. האופרה התנהלה "על מי מנוחות"  – כשאורן דואג להאט תמיד את הקצב באריות ולשוב לסערת האופרה.  גם אם הבסים והצ'לי בתזמורת תרמו בנגינתם לתחושת חיל ורעד – הרי שהמתח לא נשמר אלא "התפרק" לקווים ליריים של שירה בעצמה חרישית מצמררת. וכך יכול היה הקהל להתענג על יפי הלירות בתוגתה של דונה אנה ולהזדהות עם כאבה של דונה אלווירה.  אך איש בקהל לא הזדהה עם תשוקתה לנקם. אולי משום שכאשר העפילה לגבהים נטתה לשיר באי ניקיונות מופלגים. אי ניקיון אפיין  אף את שירתו של דון אוטביו – הטנור הפולני כריסטיאן אדם.

תחושת הזעם והנקם נעדרה משירת הנשים. בביצוע זה בו היה דגש על מוזיקליות ועל בניית קווים ארוכים – היה חסר להט של עצמה רועמת. ובעיקר נעדר חן מוצרטי  – למשל ממשחקי המחבואים של צרלינה ודון ג'ובאני. הביצוע היה קצת כבד ונטול קונדסות.

ובכל זאת לא הניח דניאל אורן לאופרה להתפרק, ושמר על מתח בנגינת התזמורת ושירת הסולנים – המסגרת הקצבית לא התפרקה ולו לרגע אחד. לעיתים גלש הביצוע לאקצ'לרנדו מסחרר או  להאטות מופלגות, אך תחת שרביטו של דניאל אורן חזרה האופרה תמיד למסגרת הקצבית ולעמוד השדרה המאחה.

לצד העובדה שאורן שר כל תו באופרה – הוא שומר תדיר על מבט על. כך הוא יכול להבליט את הניגודים הריתמיים והדינמיים ביצירה. לעומת זאת הבימוי של קספר הולטון הציג במה מאד אפרורית. אפילו המחול בחתונתה של צרלינה עם מזטו  לא היה עליז וססגוני. הרקדניות עטו סמרטוטים במקום בגדי מחול מפתים ומרהיבים. הניסיון לעקור את המורא האלוהי מהאופרה גרם להאנשת האלים. וכך בפרשנותו המגמדת של קספר הולטון, דון ג'ובאני הוא זה שדפק על הדלת ולא הקומנדטורה. תשוקת הנקם הלוהטת של אלווירה – נעדרה משירתה.

אבל היו מספר רעיונות יפים: למשל,  כשדון ג'ובאני מזמין את כל אנשי הכפר למסיבה, התאורה תרמה להעצמת הדרמה.  במערכה הראשונה, כשעל הבמה שוררת עלטה, – מוארת רק דמותו של דון ג'ובאני העומד במרכז הבמה האפלולית.

הגלישה של הבמאי לתמצות סמלי – גבלה לעתים בתפלות. למשל כשדון אוטביו נושא את שמלת האבל השחורה של דונה אנה. נלעג היה ניפוץ הפסל של הקומנדטורה שהצביע על כך שזהו פסל גבס ואין בו שום איום של רוח רפאים שקמה לתחייה.  הניסיון של הבמאי להפוך את משמעות האופרה ע"י ההאנשה שגרס – הביאה לכך שדון ג'ובאני דופק על הדלת ולא הקומנדטורה. הוא מת מהשדים שברוחו.

 רק בסוף האופרה ניגנו הסולנים עם התזמורת. דונה אנה שרה בניקיון מרשים את תפקידה התובעני,  דונה אלווירה הפגינה כישרון משחק דרמטי והכניסה קצת דרמה בסוף אך שרה בקול מאנפף.

הסולנים בהפקה זו באו מבתי אופרה שונים. ובכל זאת שרו ביחד נקי ומרהיב בזכות נחישותו של המנצח. רגעי השיא היו בשירת ההרכבים – הקוורטטים והסקסטטים. למעט דון אוטביו שהפליג באי ניקיונות – הייתה שירת הסולנים מרשימה בניקיונה.  המקהלה והתזמורת היו ביחד רק בסוף. גם הכינורות ניגנו ביחד רק בהתחלה ובסוף, למרות שאורן ניסה במלוא כוחו לשמור על נגינה מלוכדת של התזמורת. הפתיחה הייתה "שפיצית" ונקייה בנגינת התזמורת. דווקא מכל הסולנים הבינלאומיים בלטה בעדינות שירתה ובמתיקות קולה ענת צ'רני. היה לה קול בל קנטו יפהפה וקטן. הניצוח של דניאל אורן היה נהדר והסולנים שרו בלכידות עם התזמורת  בהתחלה ובסוף האופרה. אך למרות מאמציו של המנצח – התזמורת עצמה לא ניגנה ביחד. בלט בעיקר העדר הסינכרון עם הסולנים בסולמות.

הקומנדטורה קצת זייף בהתחלה כשהופיע בתור מת. התאורה הוסיפה לדרמה למרות שסינוורה את קהל הצופים. למשל, כשדון ג'ובאני עומד לבד במרכז הבמה והתאורה עליו.  אבל הבימוי היה "לא חכם" בלשון המעטה והרס את הפן הקונדסי של האופרה. למשל כשדון אוטביו סוחב את דונה אנה בזרועותיו – ליתר דיוק את שמלתה השחורה!

 הניסיון של הבמאי "לעדכן" את האופרה בנוסח me too היה נואל. העירום של אלווירה – היה סר טעם ומיותר. לשיא של התחכמות מיותרת הגיע הבמאי שניסה להפוך את משמעות האופרה בסופה:

במקום פסל אבן מאיים ומפחיד, הקומנדטורה בגרסה זו הוא דמות אדם אנושית. דון ג'ובאני הוא זה שדופק על הדלת ולא הקומנדטורה ששב מעולם המתים. דמותו מוצגת בפתיחה כחלשלוש. הקונדסות המוצרטית – נעלמת בביצוע "כבד" זה. אין משחקי מחבואים משעשעים עם צרלינה – רק הזעם של מזטו, בעלה הנבגד, מופיע בגרסה זו. בתום האופרה מופיעה גרסה "מוקטנת" של נשף.  התפאורה העלתה יותר מלון מוזנח מאשר ארמון ובכך איבדה מלחמת המעמדות את משמעותה.

למרות הבימוי המתחכם – הצליח אורן להוביל את האופרה הישראלית לאחד משיאיה. דון ג'ובאני היא אתגר תובעני שבו עמדה האופרה בכבוד ולא במעט בזכות ניצוחו של דניאל אורן.