הערב נפתח ביצירתו של המלחין פאול דיקא "פרח האלמוות" — חלון הצצה מרתק לעושר הצלילים המופלא ולתנודות בדינמיקה שניתן להפיק מהטוטי התזמורתי בשלמותו, – מהנבל והפעמונייה ועד לכל כלי הקשת והנשיפה.  הדיאלוג בין קבוצות הכלים היה מרתק.

הקונצ'רטו השלישי (בדו מג'ור) של פרוקופייב זכה להארה מחודשת: היצירה היא  בגדר אתגר וירטואוזי תובעני – דילוג משוכות. ואכן "ילדת הפלא" – יוג'ה ואנג הסינית (30) ניגנה את הקונצ'רטו במיומנויות פלאיות. אך מנגינתה הריתמית המדויקת והנוקשה נעדר העומק המכשף של פרוקופייב ההופך את הקונצ'רטו למרתק. ואנג "חבטה" על כלי ההקשה – הפסנתר – כמעט ללא רחם. אבל "בקצב". אפילו את ההדרן — שירים ללא מילים של מנדלסון – ניגנה הסולנית בנוקשות שלא במקומה.

לא בכדי בחרו חברי התזמורת הפילהרמונית של ברלין במנצח קיריל פטרנקו כמנצח הראשי שלהם: פטרנקו הוא יותר ממנצח. למרות גילו הצעיר יש בו די תובנה ורגישות, ובעיקר ענווה, כדי לנצח על חברי התזמורת הטובה בעולם לא מגבהי הפודיום כמנצח מתנשא ש"שולט" בכל אגפי התזמורת אלא כ"אחד משלנו" המעניק הנחיות לכל קבוצת כלים. התוצאה של ניצוח כה "אישי" ומדובב היא נגנים המוכנים לעשות הכול ויותר מכך למען הצלחת הביצוע.

ואכן, – לתזמורת תחת שרביטו של פטרנקו היה צליל חדש – חם יותר, עמוק יותר  – ועושר גוונים ודקויות צליל נדירים שמסתבר שהפילהרמונית יכולה להפיק מקרבה. פטרנקו אחז ברסן הקצב ולא הניח לסימפוניה אדירת הממדים להתפרק. הוא התיר לנגנים אתנחתא לירית בפתיחה והאטות שהגיעו כמעט ל"שמאלץ", אך מיד אחרי ההתרפקות של כלי הנשיפה והמיתר על הכרומטיות הקסומה של ברהמס חזר המנצח והקפיד על ביצוע ריתמי ומלא חיים והזכיר לכולנו שמשמעות המונח "אלגרו" Allegro  היא "שמח".  פטרנקו לא רק מנצח – הוא מפסל בכל גופו את העלייה בדינמיקה, את הסערה ה"מבשילה" לאיטה, את המעבר מהפתיח הדרמטי המצמרר בקונטרבסים לכלל התזמורת. הפריטה של הפיציקטו – גם בהאטה המכוונת של הרובאטו – מופלאה בפלסטיות מלאת החיים של הצליל ה"תלת ממדי".  גם הרעדוד של כלי המיתר תרם לבניית המתח.

המנצח קיריל פטרנקו. תמונה של Wilfried Hosel

אי אפשר בביצוע זה שלא להתאהב בליריות הרומנטית של ברהמס ובתזמור המופלא שלו. הסיומת של הפרק האיטי – שמימית. ומכאן חוזר פטרנקו להוביל את התזמורת לפרק מלא החן של ברהמס וחותם את הסימפוניה באש דמונית של קצב מסחרר אליו הוא מנתב את הנגנים. דווקא ניצוחו השם דגש על שלמות עיצוב הפרטים – הופך את המסע  עתיר הדמיון והצבע לחיק הסימפוניה של ברהמס לקצבי ומרתק.

ולנו לא נותר אלא לצפות בשקיקה לקונצרט הבא תחת שרביטו של מנצח שגדולתו דווקא בענווה שהוא מקרין