Skip to content

בן 40: החצי הצעיר של החיים חלף, מתחיל החצי של אבא שלי

פתאום יש לי שערות לבנות בצדעיים, והממזרות רק מתרבות. אל תגידו לי שעכשיו החיים האמיתיים מתחילים. לא בא לי טוב הגיל הזה. מאת זיו טרנר
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

פתאום יש לי שערות לבנות בצדעיים, והממזרות רק מתרבות. לא רוצה שתגידו לי שעכשיו החיים האמיתיים מתחילים. לא בא לי טוב הגיל הזה. אחרי 40 יש 50, שזה כבר גיל כניסה מכובד למועדון מבוגרים כלשהו. לא רוצה את המועדון הזה, כי אחריו זה 60, והרי רק אתמול נולד לי הבכור בן העשר

מאת זיו טרנר

עוגת יומולדת
(צילום: © Maria Dryfhout | Dreamstime.com)

אני לא אהיה נחמד בפוסט הזה, לא קסום ולא מיוחד. אני בן 40, והגיע הזמן לפתוח את הנושא הזה אחת ולתמיד. זה הגיע. המספר הזה שמראה כי עברו חצי חיים. כן, יש משמעות למספרים, אפילו שאני משקר לעצמי כל פעם מחדש. גם אתם משקרים לעצמכם. גם אתם. כולנו שקרנים.

גיל 40 זה חרא. הנה, אמרתי. החצי הצעיר יותר של החיים עבר לו, ועכשיו מתחיל החצי של אבא שלי. אני בגיל שילדים אומרים עליו שהוא כבר 40 כזה, וזה נשמע זקן, כאילו אני מתאר את אבא שלי. אני הייתי כזה עד אתמול. פתאום יש לי שערות לבנות בצדעיים, והממזרות רק מתרבות. אני מתעב את הלבנות. עוד נלחמתי והוצאתי אחת אחת, אבל למעט ההנאה, במלחמה הזו הפסדתי.

לא רוצה שתגידו לי שעכשיו החיים האמיתיים מתחילים, כי הם לא. "40 זה ה-30 החדש" ו"חכה עד 50, שזה ה-40 החדש", וכל מיני סיסמאות קסומות מגולגלות עיניים, שמשפריצות טיפות זעירות של שמחה לאיד צורבת. אז תשתקו עם הכוסומו תובנות עמוקות לגיל המזדרגג הזה. לא בא לי טוב הגיל הזה.

40 זה משהו שמתארת המשטרה כמו "נעצר גבר בן 40" וכו'. רציתי לכתוב "נמצאה גופה של גבר בן 40", אבל ה(א)חיות שלי שוב ילשינו לאמא שלי ולאחת הנדירה, שסובלת כל יום את פריצת גבולות הגזרה של חיים שפויים לידי. לא מגיע לי.

אחרי 40  יש 50, שזה כבר גיל כניסה מכובד למועדון מבוגרים כלשהו, ואני לא רוצה את המועדון הזה!!! כי אחריו זה 60, והרי רק אתמול נולד לי הבכור בן העשר.

מי הבנזונה שהבטיח לי להגיע לירח עד גיל 21?

זה בהחלט זמן להסתכל על כל מה שלא עשיתי. כל מה שנכשלתי בו, ויש הרבה, אולי מדי. כל מה שרציתי וכל מה שאני רוצה וכבר עכשיו יודע שלא אעשה (מי הבנזונה שהבטיח לי להגיע לירח עד גיל 21?) פרושים לפני, וכל רגע אני מוצא משהו חדש שעדיין לא. אני לא אהיה שוטר, גם לא מנכ"ל קוקה קולה. יש תחושה אפסותית כוללת לחלוטין, ודיר-בלאק עם "תראה את המשפחה שיש לך, את הילדים, כל מה שיש לך".

אז אני לעצמי יוצא חוצץ נגד מה שיש ואומר לכם בגילוי נדיב של טיפשות – אין לי כלום. לא הגשמתי שום דבר בעל משמעות אמיתית שאני מרגיש כי הוא בעל משמעות אמיתית, עבורי, חוץ ממשפחה. לא פרצתי, ורציתי לפרוץ. יש בי פריצה (או פריצות), פשוט לא עשיתי, העדפתי להיות שקוע, נח, לפרקים ארוכים, מתרץ סדרתי.

שנתיים תכננתי לעשות טיול של חודש בדרום אמריקה עם הקצין הכחול, ויצאתי נקניק מוחלט כי לא עשיתי כלום חוץ מלעצבן את אישתו, שזה די מבורך לעצמו. שנתיים, ויצאתי אפס. קניתי ספר, היה לי מסלול, כבר ביררתי על הרצאות. אני עדיין רוצה את הטיול הזה, ורק תירוצים שאני ממציא לעצמי מונעים ממני להגיע. רק אני אשם.

אני מקנא, ירוק מקנאה לכל אלו שהגיעו לנחלה הפרטית שלהם,
שבאמת גרים באושר עם עצמם, נפשם, הגשימו ועדיין מגשימים

שנה אני מתכנן קעקוע. יש שרטוט, יש הכל, ביררתי כמה עולה ואיזה גודל זה יוצא (גדול מדי). ואני עדיין בלי. אני אפס. ואלו רק הקטנים. יש לי מאות רעיונות ליוזמות שונות, על חלקן התחלתי לפעול אבל לא בתשומת הלב הנדרשת, ושוב כל התירוצים של כסף, ולמה אני, והפחד לעזוב הכל, מנעו ממני לקיים.

אני אפס של היי טק, אקזיט שלילי. עכשיו גם אפס של גרין טק ויש לי רעיון עצום בתחום, מיליארדים קטן עליו, שנבדק על ידי דוקטור לפיזיקה, ושוב אני אפס. אפס!! האפס המוחלט, שיותר נמוך מסתם אפס!!!

ואני מקנא, ירוק מקנאה לכל אלו שהגיעו לנחלה הפרטית שלהם, שבאמת גרים באושר עם עצמם, נפשם, הגשימו ועדיין מגשימים. הולכים במסלול שנבחר עבורם והם שמחים להיות בו, מאושרים מכל רגע, יודעים שהם במקום הכי טוב בעולם עבורם, ואין להם חרטות. רק ממשיכים קדימה. הם לא כותבים סטטוסים מפגרים וממוחזרים בפייסבוק בשביל עוד שלושה לייקים. החיים שלהם לייק גדול. כן, גם במשוקצים האלו מהפייסבוק אני מקנא, וכמעט שונא אותם שיש להם כאלו סטטוסים טובים שיכולים לתמצת ב-20 מילה תחושה של עולם ומלואו.

הייתי צריך להיכנס קודם, לעשות מהלכים שיתאימו לפוליטיקה הזו

רק היום אני באמת מצטער שלא הלכתי למקום היחיד בו אני רוצה להיות – פוליטיקה. הייתי צריך להיכנס קודם, לעשות מהלכים שיתאימו לפוליטיקה הזו. פחדתי מכל מיני שטויות, בעיקר על עצמי, מהתחושה היחידה של למה בכלל אני? מי יבוא אחריי? לא הייתי מוכן נפשית, ככה אמרתי. עכשיו אני יודע שהייתי מוכן. הלכתי בתלם. עדיין בתלם, רק מושך חלק מהעגלה. שם היה הייעוד שלי, פוליטיקה. אני כבר לא אלך. נראה לי שהיום כבר מאוחר מדי, אני לא מוכר, לא סלבריטי, לא יפה מספיק לטלוויזיה, ובכלל אין תגובות מעניינות בבלוג לרעיונות שלי, אז הם לא שווים כלום. אולי זה המסר האמיתי. לא ללכת לפוליטיקה, הרעיונות חרא. אולי זו הארה שחיפשתי. עם רעיונות חרא אני יכול להיות יועץ פוליטי ממולח.

יש ימים שאני קם עם נחמדות בלתי מוסברת, אפילו אדיב בכביש, תאמינו או לא, ויש ימים שלא. ממש לא. עצבני, לא נחמד, רוב היום, ולפעמים די נהנה מזה. ככה בא לי. למה אני חייב דין וחשבון לכל אחד שחושב שהוא יודע לנהל טוב יותר ממני את החיים שלי? ולא, ממש לא בא לי לדבר על זה, לא בזין שלי לשתף. "לשתף" זו המילה שהכי צריכה מוות בייסורים, קשים, עינויים איומים, כמו להיות העוזר האישי של שרה. אז דייייייי. עזבו אותי בשקט. דייי!

היא צודקת. אני מצטנף, חגורה שחורה בהצטנפות

ואז אני מחפש את הפינה השקטה שלי, מסתגר לי מול מסך14 אינץ', מצטנף מתחת לגובה השולחן. מחפש בכוונה שקט, מתעלם מהסביבה, במיוחד מהצעקות של הילדים. ילדים צועקים המון. עוד יותר לפני השינה. ואז היא מתעצבנת עלי כי אני מצטנף. והיא צועקת לי שאני מכריח אותה להפסיק להצטנף, ולמה אני משאיר לה את העבודה עם הילדים? עכשיו תורי לצעוק על הילדים שיפסיקו לצעוק. והיא צודקת. אני מצטנף, חגורה שחורה בהצטנפות. מרגיז אותי שהיא צודקת, כי בהכרח זה אומר שאני טועה, וזה לגמרי מחרפן אותי מעצבים, שאני טועה. כי כושלרבאק, מי נתן לה את הזכות להזכיר לי כל הזמן שאני טועה?! אני שונא להיות טועה!

אני רוצה להיות האנק מודי (אם אתם לא מכירים, אתם כנראה מכורים לאח הגדול, אז תתבגרו. תראו קליפורניקיישן מההתחלה). ככה בא לי. כשאני רואה אותו, אני אומר לעצמי שזה בול אני. המנוול עושה את כל מה שאני רוצה לעשות, חי את החיים שלו בלוח הזמנים שהוא קובע, מדבר בדיוק כמו שאני יודע, וביני לבין עצמי, ככה בדיוק אני צריך לדבר לכל העולם. להעיף משפטים בחצי קריצה, להיות שנון כזה, מבריק כזה, עם זין בגודל אנקונדה על כל העולם, אבל פינה חמה בלב לאחת שלו שהיא כמעט יפה כמו האחת שלי, ותמיד הכלל היחיד הוא "העיקר שטוב לי". טוב לו. כזה אני, האנק מודי. לא, אני לא. אמא שלו. מניאק.

הגעתי לגיל הזה עם רק שנאה טהורה ומזוככת רק לשני אנשים שונים זה מזה. לעולם יזכו בשנאתי המוחלטת עד יומי האחרון בעוד 200 שנים ככה. זבלים שלא ברא אלוהים, ואין מחלה שאני לא מאחל להם. ושניים נראים לי כמספר הוגן. אני יודע שזה נשמע רע, אבל לכל אחד יש כאלו. גם לכם, אולי זה עושה אותנו אנושיים יותר. אם הייתי מודי הייתי אומר להם בפנים, שתוי ומסומם קלות, עם אגרוף מימין, ושולח מישהו לחרבן להם על הדשא.

מזל טוב (?) אני שונא להיות גבר בן 40.

עכשיו, לכבוד הגיל הזה אתם אחראים לשתף. לפחות 1,000 שיתופים. ותבקשו גם מהחברים שלכם.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן